מגיל קטן מלמדים אותנו לעבוד בשיתוף פעולה: לשחק עם הילדים האחרים בגן, לכתוב עבודה בבית הספר יחד עם תלמידים אחרים ואף לסכן את עצמנו למען אחרים בצבא. עם זאת, בחברה של ימינו, שמקדשת את האינדיבידואליזם, חלק מאיתנו נוטים לשתף פעולה פחות מאחרים.
מחקר ניו-זילנדי מראה שלנטייה שלנו לפעול יחד עם אחרים יש קשר מפתיע לתפיסות הסביבתיות שלנו: על פי ממצאיו, אנשים שפועלים למען הסביבה ושמאמינים במשבר האקלים – נוטים יותר לשתף פעולה.
במחקר, שהתפרסם בכתב העת Scientific Reports, כ-900 משתתפים לקחו חלק במגוון משחקים חברתיים שאילצו אותם לבחור בין מתן עדיפות לטובת הכלל – לבין מקסום של הרווח האישי שלהם. כך למשל, במשחק אחד חולקו למשתתפים ולמשתתפות נקודות (שהומרו בסיום המשחק לכסף), והם יכלו לבחור כמה מהן ייתרמו למאגר משותף, שהסכום בו מוכפל ומתחלק באופן שווה בין ארבעה שחקנים – וכמה לשמור לעצמם. יש לציין שבשלב המשחקים, לא היה שום אזכור ב"שטח" למשבר האקלים.
ממצאי המחקר הראו שמי ששיתפו פעולה במשחקים, נטו יותר לדווח על התנהגות פרו-סביבתית – כלומר, שאנשים סביבתיים נוטים גם לשתף פעולה יותר. משתתפים אלה גם תמכו במפלגת הירוקים במדינה יותר מאשר אלה שלא שיתפו פעולה.
מעבר לכך, על פי המחקר, מי ששיתפו פעולה גם היו בסבירות גבוהה יותר להאמין במשבר האקלים. לדברי החוקרים, קל יותר להצדיק התנהגות שלא משתפת פעולה בסירוב להודות שיש מראש דילמה חברתית – כלומר, אם אשכנע את עצמי שמשבר האקלים לא קיים, אוכל להימנע מלשתף פעולה כדי לפעול למיתונו.
"בהחלט קיים היגיון בקשר בין אמונה בעבודה קולקטיבית לבין הנכונות להתמודד עם משבר האקלים ואף להאמין בקיומו", אומר פרופ' דני רבינוביץ, אנתרופולוג וחוקר סביבה, ראש התוכנית לתואר שני בהיבטי חברה ומדיניות של שינוי אקלים באוניברסיטת תל אביב. "הנכונות להשתתף במאמצים להקטנת פליטות, שכוללים שינויים בחיי היום-יום – מבוססת על היכולת של אנשים לדמיין ולקבוע שגם אנשים אחרים פועלים כמותם. פעמים רבות, אנשים לא נרתמים כי הם מניחים שאחרים לא ישתתפו במהלך".
הפוליטיקה של שיתופי הפעולה
מה משפיע על הנטייה שלנו לשתף פעולה? רבינוביץ מספר שהסוציולוגים הראשונים, כמו מקס ובר ואמיל דורקהיים, טענו שהנטייה לשתף פעולה טמונה בכל בני האדם – אם כי היא לא קיימת אצל כולם באותה הצורה. "הנכונות לשתף פעולה מתחילה מגיל קטן, ומתפתחת כשחיים בתוך מערכת שלוקחת ברצינות את היכולת של כל אינדיבידואל לתרום לקבלת החלטות משותפת", הוא אומר. "זה מכין אותנו לחיים שבהם נאמין שדבר כזה אפשרי".
עם זאת, לתפיסתו של רבינוביץ, הנכונות לקיים שיתופי פעולה קשורה בעיקר לדפוסי ההתנהגות החברתיים שבהם אנחנו חיים בפועל, מעבר לטבע האנושי המולד. "המשפחות שבהן אנחנו גדלים והתרבות הפוליטית שבה אנחנו חיים קובעות במידה רבה את היכולת שלנו לשתף פעולה – ואת האמונה שלנו בכך שזה בכלל אפשרי", הוא אומר.
על פי רבינוביץ, הקשר בין שיתוף פעולה לבין היחס למשבר האקלים עובר גם דרך ההשתייכות הפוליטית. "סדרת מחקרים שנערכו באוניברסיטת ייל מצאו קשר בין הזהות המגדרית, הפוליטית וההשכלתית לאמונה במשבר האקלים", הוא מספר. "על פי המחקרים, נשים צעירות דמוקרטיות הביעו את האמון הרב ביותר במשבר ובצורך לפעול – וגברים רפובליקנים לבנים הם הסקפטיים ביותר בנושא. מה שמאפיין גברים כאלו הוא התייחסות פשטנית לאתוס האמריקני של האינדיבידואליזם, שמחשיב בעיקר את מה שהאדם עושה בעצמו על פני הקולקטיב".
לטענת רבינוביץ, בישראל המצב טוב יותר. "אחד הדברים הראשונים שעשתה ממשלת נתניהו הנוכחית, היה לצאת בהצהרה שאפתנית מאוד לצמצום משמעותי של גזי החממה", הוא אומר. רבינוביץ מדגיש שהצהרת כוונות כזו מפי ממשלה ימנית-שמרנית היא יפה – על אף שאחרי ההצהרה, הממשלה עשתה כל טעות אפשרית בנושא, בעיקר בכל מה שקשור לביצוע המעשי.
להנכיח את השלכות משבר האקלים על חיינו
יש לציין שאחת הסוגיות שמקשות על פעולה נגד משבר האקלים – כולל יצירת שיתופי פעולה בנושא – היא העובדה שההשפעות של פעולות שאנשים מבצעים בהווה בנושא יכולות להתברר כמשמעותיות רק בעוד עשרות שנים. לדברי רבינוביץ, אחד הכלים החיוניים והיעילים להגברת הפעילות נגד משבר האקלים הוא להנכיח את ההשלכה המעשית של המשבר על חיינו. "אם היית שואל ישראלי ממעמד הביניים לפני חצי שנה עד כמה קיימת לדעתו יכולת לשתף פעולה עם קבוצה גדולה מאוד של אנשים כדי להביא לשינוי פוליטי, התשובה הייתה נמוכה בעשרות אחוזים מאשר היום – בעקבות המהפכה המשפטית והאירועים סביבה".
לדבריו, כמו שאירועי המהפכה המשפטית הובילו קבוצות אוכלוסייה שונות לתפוס את הסוגיה המשפטית ככזו שיכולה להשפיע על חייהם – וגרמה להם לפעול, ובשיתוף פעולה נרחב, דבר דומה יכול לקרות עם משבר האקלים. "תפיסת הסיכון יכולה להשתנות", הוא מסכם.
