ד"ר עוזי פז ז"ל, החל לעסוק בסביבה בתקופה שבה המושג "שמירת טבע" כמעט שלא היה מוכר לציבור הרחב. צילום: אורי רוזנברג
ממובילי התנועה הסביבתית בישראל והמנכ"ל הראשון של רשות הטבע והגנים, ד"ר עוזי פז הלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 90. פז היה מדור החלוצים של שמירת הטבע בארץ – אדם שראה בשמורות, בחופים ובנחלים נכסי תרבות לא פחות משהם נכסי טבע. במשך עשרות שנות פעילותו הוא הוביל מאבקים מרכזיים על אופי הסביבה בישראל: מהתנגדות לפיתוח מואץ ולצפיפות גוברת ועד לתמיכה בשמירה על מרחבים פתוחים, על נופי טבע ועל חיות הבר. תחת הנהגתו ברשות הטבע והגנים גובשו תוכניות ראשונות לשימור שטחים פתוחים, הוכרזו שמורות טבע חדשות והונח הבסיס למדיניות סביבתית לאומית שבמידה רבה ממשיכה לעצב עד היום את גבולות הפיתוח וההגנה על הסביבה בישראל.
שינוי עמוק בתודעה
ד"ר עוזי פז ז"ל (1935–2025) היה ביולוג, זואולוג, חוקר טבע ופעיל סביבה, מהראשונים שפעלו לשמירה על נופי הארץ ובעלי החיים. העיסוק הראשון שלו בשמירה על הטבע היה כבר ב-1957, כשעבר להתגורר באילת ועבד כפקח בשמורת חוף האלמוגים. מדובר בתקופה שבה המושג "שמירת טבע" כמעט שלא היה מוכר לציבור הרחב, והמאבק על כל פיסת נוף נראה לעיתים חסר סיכוי מול תנופת הפיתוח וההתיישבות. עבודתו באילת חידדה עבורו את הצורך במסגרת ממלכתית שתגן על משאבי הטבע לטובת הכלל. "התחלנו בשמורת האלמוגים באילת, שם לא היו חוקים ולא כללים. כל אחד עשה מה שהוא רוצה. זה היה אתגר אמיתי", סיפר פז בהרצאה ב-2022. לדבריו, האתגר היה לא רק מול גורמים כלכליים או מול יוזמות פיתוח, אלא גם מול הציבור שטרם הבין את חשיבות השמירה על הטבע. עם השנים, בזכות מאמצי הסברה והתמדה ציבורית, חל שינוי עמוק בתודעה. "ההצלחה הגדולה הייתה בהבנה הציבורית וההכרה בחשיבות שמירת הטבע", הוא אמר.
ב-1959 ייסד פז את המדור לשמירת הטבע במשרד החקלאות – צעד חסר תקדים שהפך את שמירת הטבע מעניינו של קומץ מתנדבים לאחריות ממלכתית. יחד עם פרופ’ אמוץ זהבי, הוא הוביל את היוזמה להקמת רשות שמורות הטבע (היום רשות הטבע והגנים), ועם הקמתה ב-1964 מונה פז למנהלה הראשון. שנה לאחר מכן הוא העביר את התפקיד לאלוף (מיל') אברהם יפה, ופז עצמו המשיך לשמש כמדען הראשי של הרשות עד 1980. לאחר מכן המשיך לפעול, לייעץ, לכתוב, ללמד ולהשפיע.
"עוזי היה שומר טבע אמיתי", מספר ד"ר יהושע שקדי, המדען הראשי לשעבר ברשות הטבע והגנים, שהיה קולגה ושותף מקצועי של פז במשך השנים. "הוא אדם שבא אל הטבע כדי להגן עליו. בלי פוזה, בלי מניירות ובלי אג'נדה פוליטית", הוא מספר. שקדי סייע לפז בהוצאת ספריו והשניים נפגשו תכופות סביב עניינים מקצועיים. "כשהטלפון ממנו היה מצלצל, הייתי שואל את עצמי 'מה הפעם עשיתי לא מספיק טוב?'", הוא מספר בהומור. "היו לו ביקורות, אבל תמיד ענייניות, מדויקות ונוגעות ללב העניין. הוא לא היה טרחן", אומר שקדי. אחת הסוגיות שאליה התמסר במיוחד הייתה מצוקתם של דקלי הדום בעברונה. פז טען שחובה לעשות כל מאמץ כדי להצילם, גם אם מדובר בסופו הטבעי של מחזור חייהם, משום שראה בהם סמל סביבתי שיש להגן עליו. "אני חלקתי עליו בעניין אבל כשהוא היה מרים טלפון ומעיר או מתעקש, זה תמיד היה ממקום נקי: רצון אמיתי לשפר את ניהול הטבע", מספר שקדי.
פז חינך דורות של שומרי טבע, מדריכי ידיעת הארץ, תלמידים ואנשים שפשוט רצו להבין את העולם סביבם. צילום: אורי רוזנברג
התאהבות ומסירות לטבע
בסופו של דבר, מה שנשאר אחרי לכתו הוא לא רק המאבקים, הספרים וההחלטות שהשפיעו על מדיניות שמירת הטבע בישראל, אלא קודם כול האהבה. "התאווה שלו לטבע, הדרך שבה התמסר אליו, ההתאהבות, המסירות והקול הרם שבא תמיד לשם שמיים – זה משהו שנתגעגע אליו מאוד", אומר שקדי. "הוא ידע להוביל אחריו דורות. הוא חינך דורות של שומרי טבע, מדריכי ידיעת הארץ, תלמידים ואנשים שפשוט רצו להבין את העולם סביבם. בכל מקום שאליו הגיע הוא לימד ושפך מהידע ומהאהבה שלו בלי גבול. את החסר הזה קשה למלא. באמת קשה. הוא היה אדם ייחודי", הוא אומר.
רעיה שורקי, מנכ"לית רשות הטבע והגנים, ספדה לו: "פעם אחת לפני מספר שנים עוזי הגיע לכנס עובדים ברשות הטבע והגנים. האולם היה גדוש מקצה לקצה, ועוזי עמד נפעם ופתח במילים 'חלומות ומציאות לא תמיד עולים בקנה אחד, אבל מה שאני רואה פה זו מציאות שעולה על כל חלום'". עוד היא אמרה: "הזהרת אותנו כי עוד נכונו לנו מאבקים סביבתיים על דמותה של הארץ. ביקשת שננהג בתבונה, אומץ ותעוזה".
אז דווקא עכשיו, כשהשאלות שבהן נאבק פז מלוות אותנו מחדש, ברור עד כמה דרכו רלוונטית. חלק מהמאבקים שהוביל פז נראים היום מובנים מאליהם: ההגנה על חופי הים, שמירה על שמורות הטבע והצבת גבולות לפיתוח. אך רבות מהסוגיות האלה עדיין פתוחות. משבר האקלים והלחץ הגובר על השטחים הפתוחים מציבים את אותן הדילמות בין הצורך האנושי לבין האחריות הסביבתית. פז היה מהאנשים שעיצבו את האופן שבו ישראל חושבת ומדברת על טבע, לא כמשאב פרטי אלא כנכס ציבורי. מורשתו אינה רק שורת החלטות, אלא תזכורת מתמשכת שהשמירה על הטבע אינה מובנת מאליה ודורשת מחויבות עקבית לאורך זמן.
