אלמוגית שחורה ומירנון מטבעוני. צילום: ד"ר שחר חייקין ומעבדת פרופ' יונתן בלמקר
עד לאחרונה הניחו חוקרים שדגים מבלים את חייהם בטווח עומקים קבוע וכי בדומה לרוב היצורים החיים בים לכל מין של דג יש "אזור חיוג" משלו – שטח מסוים, טווח עומקים ותנאים סביבתיים יציבים יחסית, המתאימים לו. על בסיס ההנחה הזו נכתבו ספרי טבע ומחקרים והוקמו מאגרי מידע, והחלטות על שמירת טבע וניהול המרחב הימי התבססו עליה.
אלא שמחקר ישראלי מצייר תמונה מורכבת יותר. מתברר שעשרות מיני דגים שמוכרים למדע חיים בעומק רב יותר משהיה ידוע עד היום. בכל מה שקשור למעמקי הים, רב הנסתר על הגלוי. מדובר באזור שקשה מאוד לדגום באופן שיטתי, מפני שהגישה אליו קשה. המחקר החדש מאפשר הצצה נדירה לאזור הזה ומעלה שאלות חדשות לגבי האופן שבו אנחנו מבינים את הים.
דגי מים רדודים התגלו בעומק של עד 150 מטר
את המחקר ערכו ד"ר שחר חייקין ופרופ' יונתן בלמקר מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט. למעשה הם לא התכוונו לבדוק אילו מיני דגים חיים במים עמוקים. השאלה המקורית שהעסיקה אותם הייתה אחרת. "רצינו לבדוק אילו תכונות מאפיינות דגים שהפכו למינים פולשים שעברו מהים האדום לים התיכון", אומר חייקין.
החוקרים השתמשו בשיטה המכונה stereo-BRUVs, המבוססת על מערכות צילום תת-ימיות הכוללות שתי מצלמות ופיתיון, שמונחות על קרקעית הים ומצלמות באופן אוטונומי במשך שעה. השיטה מאפשרת לזהות מינים, למדוד את גודלם של דגים ולהעריך כמה דגים מכל מין חיים באזור שנבדק, בלי נוכחות של צוללים. "כל דיגום כזה מאפשר שעה שלמה של צילום רציף", אומר חייקין. "צוללן בצלילה עמוקה, לעומת זאת, יכול לשהות בעומק במשך כמה דקות בלבד".
המצלמות הוצבו בעומקים שבין חמישה ל-150 מטרים, בצפון מפרץ אילת ובמזרח הים התיכון, באזור שמורת ים ראש הנקרה. במשך כשלוש שנים נאספו 247 דיגומים. כבר בשלב מוקדם הבינו החוקרים שהמצלמות תיעדו מראות בלתי צפויים: מינים שנחשבו כאלה שחיים במים רדודים (בעומקים של עד כ-30 מטר) הופיעו שוב ושוב בעומקים של 50, 80 ואפילו 150 מטר. "זה היה מפתיע מאוד", אומר חייקין. "תיעדנו למעלה מ-230 מינים ורבים מהם – במיוחד בים האדום – נצפו בעומקים שהם לא תועדו בהם בעבר".
מתוך 230 מיני הדגים שתועדו במחקר, 96 מינים – כ-42% – נמצאו בעומקים שטרם תועדו בהם. 84 מתוכם נצפו בעומק ממוצע של 22 מטר עמוק יותר מבעבר. במקרים מסוימים מדובר בהבדל גדול בהרבה: מינים שהספרות המדעית תיארה ככאלה החיים בעומק של עד 30 מטר, תועדו בעומקים של 100-150 מטר.
יולית ים-סופית (היכן שהנקודה האדומה), ומסביב פרפרון לבן-מצח ונצרנים. צילום: ד"ר שחר חייקין ומעבדת פרופ' יונתן בלמקר
האם התחממות הים גורמת לדגים לעבור למעמקים?
בשלב זה הנתונים שתועדו במחקר אינם מספקים תשובה לשאלה מרכזית: האם הדגים שינו את אזור המחיה שלהם בשנים האחרונות, ועברו לאזורים עמוקים יותר בים, או שהמצלמות קלטו אוכלוסיות שממילא התקיימו בעומקים האלה אבל לא תועדו בעבר. לפי החוקרים, בים האדום סביר שמרבית הממצאים משקפים פערי ידע ודיגום, בעוד שבים התיכון ייתכן שחלק מהמינים אכן מרחיבים את תחום המחיה שלהם.
כשהחלו להצטבר הנתונים על מיני דגים שמתקיימים במים העמוקים שיערו החוקרים שהמעבר לעומק רב יותר קשור להתחממות הים. עם זאת, חייקין מדגיש שלפחות בכל הנוגע לים האדום ייתכן שהנתונים מצביעים על הסבר אחר. "בים התיכון יש מאמץ דיגום גדול מאוד ומופק מידע רב, בעיקר בסקרי דיג מדעיים. לכן אנחנו מכירים את חברות הדגים שמתקיימות שם בעומקים של יותר מ-100 מטר כבר שנים. לעומת זאת, במפרץ אילת כמעט לא בוצעו סקרים שיטתיים שבהם תועדו חברות דגים בעומק. לכן ייתכן שהסיבה המרכזית לכך שמצאנו מינים בעומקים שלא הכרנו קודם היא מיעוט מאמץ הדיגום באזור", הוא אומר.
במזרח הים התיכון, לעומת זאת, התמונה מורכבת יותר. האזור מתחמם בקצב מהיר מהממוצע העולמי, והוא גם מוקד לפלישות ביולוגיות. "הסביבה במזרח הים התיכון דינמית מאוד", מסביר חייקין. "יש הרבה מינים פולשים. כל שנה מתועדים מינים חדשים, וחלק מהמינים מרחיבים את התפוצה שלהם גם לעומקים חדשים".
המחקר מספק גם מידע חדש על מינים פולשים. לדברי חייקין, חלק מהמינים שנבדקו מתקיימים במגוון בתי גידול ובטווח עומקים רחב. תכונות כאלה עשויות להעניק להם יתרון כשהם מגיעים לסביבה חדשה. להרחבת טווח העומקים שבהם מתקיימים הדגים יש גם משמעות רחבה יותר. חייקין מסביר שעומק הים נחשב לעתים סוג של "מקלט אקלימי", כלומר אזור שבו תנאים יציבים יותר עשויים לאפשר למיני דגים שונים להתמודד עם שינויים סביבתיים. כדי להבין אם דגים ממינים שונים אכן יורדים למקלט האקלימי נדרש ידע בסיסי: אילו מינים חיים באילו עומקים ובאילו בתי גידול.
למה צריך להגן גם על מעמקי הים בישראל?
אחת התרומות המרכזיות של המחקר היא יצירת בסיס נתונים מפורט, שכולל מידע לא רק על העומק הרב ביותר שאליו מגיע כל מין, אלא גם הערכה של מספר הפרטים מכל מין שנצפו בעומקים שונים, ממדי גופם וסוגי בתי הגידול שבהם תועדו. "המידע הזה יכול לשמש כבר עכשיו את העוסקים בשמירת טבע", אומר חייקין, "במיוחד כשיש מאמצים להרחיב שמורות טבע גם לעומק הים".
מאחר שרבות מהשמורות הימיות בישראל הן רדודות, אחת המשמעויות החשובות של הממצאים החדשים מתייחסת לעומק של השטחים הימיים המוגנים. אם מינים הקשורים לשוניות או לבתי גידול רגישים חיים גם בעומקים של 80 או 120 מטר, אז הגנה שמוגבלת לאזור הרדוד בלבד לא חלה על חלק משמעותי מהמערכת האקולוגית. נוסף על כך, הבנה טובה יותר של תפוצת מינים בעומק יכולה לסייע בניהול דיג, בהערכת השפעות של פלישות ביולוגיות ובמעקב אחר שינויים עתידיים.
מעבר לכך, המחקר מדגיש עד כמה הידע על המתרחש במעמקי הים הוא חלקי. "אנחנו עדיין לא יודעים הרבה ממה שקורה שם למטה", אומר חייקין. "יש קשר הדוק בין מה שמתרחש בעומק למה שקורה בים הרדוד". המחקר החדש הוא תזכורת: גם בים שאנחנו חיים לצדו יש אזורים שלמים שכמעט ואינם מוכרים לנו. המשך ניטור שיטתי בעומק, בשיטות המדידה שהיו בשימוש במחקר החדש, יאפשר להבין טוב יותר את השינויים שמתרחשים במערכת הימית עם הזמן ועם שינוי האקלים.
חייקין מציע גם נקודת מבט אישית. "יופי הוא אחד הדברים הראשונים שמחברים אותנו לטבע", הוא אומר. "וכשאנחנו רואים כמה יפה גם בעומקים שאנחנו לא מגיעים אליהם, זה צעד ראשון לחיבור לים ולרצון לשמור עליו". אולי דווקא מתחת לפני הים נמצאת התזכורת החשובה ביותר: כדי להבין באמת את הים, צריך להמשיך להסתכל לעומק.
