מצר הורמוז הוא אחד מעורקי האנרגיה המרכזיים בעולם. צילום: Unsplash
בתחילת השבוע, ביום השני של מבצע "שאגת הארי", תקפה איראן מכלית נפט בסמוך לנמל חַ'צב שבחצי האי מסנדם בעומאן. מדובר בתקיפה הראשונה של אונייה במצר הורמוז מאז תחילת המבצע הנוכחי. חלק מאנשי הצוות נפצעו וכולם פונו מהספינה. במקביל הודיעו משמרות המהפכה על סגירה בפועל של מצר הורמוז, מהלך שהוביל לעצירה כמעט מלאה של תנועת כלי השיט באזור.
מצר הורמוז הוא אחד מעורקי האנרגיה המרכזיים בעולם. כ-20 אחוז מצריכת הנפט העולמית וכ-20 אחוז מסחר הגז הטבעי הנוזלי עוברים דרכו מדי יום: כ-20 מיליון חביות נפט ביום, ועשרות מכליות של גז. במונחים כספיים מדובר בהיקף מסחר שנתי של מאות מיליארדי דולרים. כל התנועה הזו נדחסת למעבר ימי שרוחבו בנקודה הצרה ביותר כ-33 קילומטרים בלבד, בין איראן לעומאן.
תרחיש האימים שהופך למציאות
עד לאחרונה תיארו אנליסטים של בנקים כמו "גולדמן זקס" ו"ג’יי.פי מורגן" את "תרחיש הורמוז", לפיו איראן תסגור את המצר, כאפשרות תיאורטית בלבד. בתרחיש כזה הם העריכו שמחיר חבית נפט עלול לזנק ל-120, 150 ואפילו ל-200 דולר. כעת התרחיש הזה כבר לא תיאורטי. גם אם המצר לא ייסגר לחלוטין לאורך זמן, עצם הסיכון הגיאופוליטי עלול להוסיף 10–20 דולר למחיר החבית, ובתרחיש קיצון שכולל פגיעה איראנית במתקני נפט יבשתיים במדינות המפרץ, כפי שכבר החל ביומה השלישי של המבצע, המחיר יכול לעלות ולהיות תלת-ספרתי. המשמעות אינה רק התייקרות בתחנות הדלק, אלא לחץ אינפלציוני מחודש שעלול להשפיע על מדיניות הריבית בארצות הברית ובאירופה.
המשבר הנוכחי אינו רק תוצאה של מתיחות אזורית, אלא גם של תלות עולמית עמוקה ומתמשכת בדלקי מאובנים כמו נפט, פחם וגז טבעי. יתרה מכך, לאחרונה הפך ממשל טראמפ את מדיניות האנרגיה של ארצות הברית לכזו שמסתמכת יותר על קידוחי נפט וגז, ובולמת מהלכים אקלימיים להגדלת היקפי הייצור מאנרגיות מתחדשות. המשמעות היא המשך הישענות על שוק אנרגיה ריכוזי בעל שרשרת ייצור ושרשרת אספקה רגישה מאוד לזעזועים גיאופוליטיים וצבאיים.
כל זה עלול להשפיע מאוד גם עלינו – בישראל. המשק הישראלי צורך יותר מ-80 מיליון חביות נפט בשנה. במצב כזה, עלייה של 10 דולר במחיר חבית מתורגמת לתוספת של למעלה מ-800 מיליון דולר בשנה למשק. מדינה שתלויה כמעט לחלוטין בייבוא דלקים חשופה לפגיעה כלכלית וגם לסכנה אסטרטגית: כל שיבוש בשרשרת האספקה עלול להפוך מיידית לאיום לאומי שיפגע בזמינות דלקים לתעשייה, לתחבורה ולפעילות צבא היבשה וחיל האוויר.
גם הזירה הימית היא שכבת סיכון. כ-3,000 מכליות נפט גדולות חולפות מדי שנה במזרח הים התיכון בסמוך לחופי ישראל, וכל אחת מהן נושאת עימה פוטנציאל לאסון סביבתי. דליפת נפט משמעותית בים התיכון עלולה לפגוע בסביבה הימית ובסביבה החופית, במשאבי הדיג, בטבע הימי ובתיירות. נוסף על כך, דליפה כזו עלולה לשבש את הפעילות של חמשת מתקני ההתפלה לחופי הים התיכון, שמספקים כ-75 אחוז מהמים לשימוש בייתי ולשימוש תעשייתי בישראל. חדירת זיהום נפט למתקני ההתפלה עלולה להשבית אותם לשבועות רבים עד לשיקום של מסנני הטיפול המקדים במי הים הגולמיים לפני התפלתם.
לצד כל אלה יש לזכור את הסיכונים הרחבים יותר. שרשרת ייצור הנפט כולה – מהפקת חומרי הגלם, דרך השינוע שלהם, הזיקוק, האחסון והובלת התזקיקים, ועד השריפה הסופית במנועים ובתחנות הכוח – מלווה בפליטות מזהמים מסוגים שונים לאוויר כמו חלקיקים נשימים, תחמוצות ותרכובות אורגניות נדיפות שחלקן מסרטנות באופן ודאי באדם. אלה חודרים לריאות שלנו ולעיתים אף לדם ולמוח ומביאים לפגיעה בבריאות הציבור. לאחרונה הוערך כי חשיפה לזיהום אוויר בישראל אחראית לכ-5,500 מקרי תמותה בשנה ולהחמרה ניכרת במצב של חולים במחלות לב, כלי דם ומערכת הנשימה, רובם מאוכלוסיות רגישות כמו נשים בהריון, תינוקות, ילדים קטנים וקשישים.
כ-20 אחוז מצריכת הנפט העולמית וכ-20 אחוז מסחר הגז הטבעי הנוזלי עוברים דרך מצר הורמוז מדי יום. צילום: unsplash
יש דרך אחרת
האיום בסגירת מצר הורמוז אינו חדש. איראן מאיימת בכך שנים. ההבדל כעת הוא שהסיכון אינו עוד הצהרה פוליטית, אלא מציאות מתהווה. כשמדינת נפט אחת יכולה לשבש עורק שמוביל כחמישית מהנפט העולמי, פגיעותה של הכלכלה הגלובלית מתבררת.
הדרך לצמצום הסיכון ברורה: הפחתת התלות בדלקי מאובנים, האצת מעבר לאנרגיות מתחדשות מקומיות, קידום תחבורה חשמלית, צרכנות חכמה יותר והימנעות מרכישות מיותרות כמו מזון מיותר או בגדים שאינם בשימוש, וקידום כלכלה מעגלית שממחזרת משאבי "פסולת" קיימים ומצמצמת את הצורך בייצור חדש. שילוב של כל אלה יביא לצמצום הביקוש להובלה ימית של נפט ושל דלקים ממקורות מאובנים ולצמצום הסיכון הסביבתי-בריאותי ואי היציבות הכלכלית הגלובלית.
כמעט בכל מדינה קיים פוטנציאל לאנרגיה מתחדשת מקומית. אירופה ניחנת בפוטנציאל גבוה להפקת אנרגיה מרוח, במיוחד בים הצפוני ובמערב אירופה: מבריטניה ועד פורטוגל, ובאזורים כמו איסלנד גם אנרגיה גיאותרמית (חום מהקרקע). לברזיל, לאתיופיה ולקוסטה ריקה יש את הפוטנציאל לאנרגיה הידרואלקטרית. ישראל, לעומתן, עשירה במשאב שופע במיוחד שלא מתכלה: שמש. ובכל זאת, בדוח ה-OECD לסקירת ביצועים סביבתיים ישראל מדורגת בתחתית הרשימה של מדינות הארגון בשיעור האנרגיות המתחדשות בתמהיל החשמל. במדינה עם למעלה מ-300 ימי שמש בשנה, הפער הזה אינו גזירת גורל אלא תוצאה של הזנחה ואי עמידה מתמשכת במדיניות אותה הגדירה ממשלת ישראל בעצמה בהחלטות ממשלה שונות.
האירועים במצר הורמוז מזכירים לנו עד כמה תלות אנרגטית היא גם סוגיה ביטחונית. כל שנה של השתהות בהפחתת התלות בנפט משמרת את הפגיעות הכלכלית והאסטרטגית שלנו. הבטחון והחוסן הלאומי שלנו זקוקים לדלק מסוג אחר. הפתרון הזמין ביותר היום הוא חשמול התחבורה הציבורית והתחבורה הפרטית, לצד הגברה דרמטית של היקפי הייצור מאנרגיות מתחדשות וצמצום התלות בשלוש אסדות הגז הפגיעות שלנו.
כשנצמצם את התלות שלנו בנפט מזהם, נשפר דרמטית את איכות האוויר במטרופולינים ונגיע לעצמאות אנרגטית אמיתית לא רק בייצור חשמל אלא גם בתחבורה ובתעשייה. עם רשת חשמל מבוזרת, שמבוססת על אנרגיות מתחדשות ועל אגירת אנרגיה, נגדיל משמעותית את עמידותה של ישראל לאירועים ביטחוניים ולאסונות טבע.
ד"ר זהר ברנט-יצחקי, מרצה בכיר בפקולטה להנדסה במרכז האקדמי רופין וראש קבוצת המחקר לקיימות סביבתית וחברתית של המרכז האקדמי רופין.
ד"ר עדי לוי, ראש התוכנית לתואר שני MA ב"קיימות במרחב העירוני והכפרי" וראש החטיבה לסביבה וקיימות במכללה האקדמית אחוה, וחוקר בקבוצת המחקר לקיימות סביבתית וחברתית של המרכז האקדמי רופין.
