בימים האחרונים אנו נמצאים בעיצומו של אסון אקולוגי כמעט חסר תקדים המתרחש בחופי הים התיכון של ישראל. עשרות טונות של זפת כיסו את רוב רצועת החוף של ישראל. הזיהום הזה גרם למותם של צבי ים, פגע בעופות ימיים והציב בסכנה גם יונקים ימיים. הזפת תמשיך לפגוע עוד שנים רבות במערכת הטבעית בים, ובמיוחד בחופים הסלעיים, שם קשה מאוד להסירה. מקור הזיהום הוא ככל הנראה אונייה שעברה במים הכלכליים של ישראל ושממנה דלפו כמויות גדולות של מזוט (דלק) אל הים.
אצלנו זה אולי יחסית חריג, אך אסונות מקומיים בעולם בעקבות דליפות נפט גולמי ותזקיקיו הם שגרתיים למדי. אנחנו שומעים עליהם בעיקר כשמדובר באירוע גדול מאוד, כמו אסון אקסון ואלדז באלסקה (1989), הזרמת הנפט לים במלחמת המפרץ הראשונה, או באסון BP במפרץ-מקסיקו (2010), אבל הנזק למערכות אקולוגיות באוקיינוסים לא נעלם, גם כשהוא לא נמצא בכותרות.
הנזקים של משבר האקלים, שנגרם בשל פליטה חסרת תקדים של גזי חממה בשל פעילות האדם כבר ידועים ומתועדים, אבל למרות זאת ישראל ממשיכה להיות תלויה בדלקי מאובנים (נפט, פחם וגז טבעי), ואף יוזמת פרויקט מסוכן להעברת נפט ממכליות שיעגנו באילת בסמוך לשונית האלמוגים באמצעות צינור הנפט אילת-אשקלון ומשם לאירופה במכליות. פרויקט שיתבצע תוך סיכון אדיר לשונית האלמוגים הסמוכה, אחת השוניות העמידות ביותר בעולם לשינוי האקלים, וגם לסביבה הימית בחופי אשקלון ובשמורות הטבע שסמוכות לה. כל זאת בזמן שאפילו יצרניות הנפט הגדולות ביותר בעולם במפרץ הפרסי כבר מתכוננות ליום שאחרי עידן הנפט.
הזמן לספקות ולהרהורים כבר עבר. כעת עלינו לפעול. מעבר לפיקוח ולאכיפה מוגברים, שיוכלו להבטיח שאסון כזה, או גרוע ממנו, לא ישוב להתרחש כאן, יש שני מסלולי פעולה מקבילים שזמינים כבר כעת לטיפול בשורש הבעיה: צמצום השימוש בדלקי מאובנים ומעבר מהיר לאנרגיות מתחדשות והתייעלות משמעותית באופן שבו אנו מייצרים וצורכים.
עלינו לצמצם באופן דרמטי את חלקם היחסי של דלקי המאובנים בתמהיל האנרגיה של ישראל ולהציב יעדים שאפתניים שיובילו אותנו לקרוב ל-100 אחוז אנרגיות מתחדשות ב-2050 (עם עדיפות לייצור אנרגיה סולארית על גגות ומבנים). אומת הסטארטאפ חייבת להוביל גם במעבר לתחבורה ציבורית חשמלית ולהמיר את משאיות הדיזל וחלק מהרכבים הפרטיים למונעים בחשמל במקום בדלק. כך, נפחית דרמטית את התלות בנפט המזהם, את פליטות גזי החממה ואת זיהום האוויר במרכזי המטרופולינים, שאחראי למותם בטרם עת של יותר מ-2,000 ישראלים מדי שנה, ועל פי מחקרים עדכניים גם להחמרת התחלואה בקורונה.
מסלול הפעולה הנוסף חייב להיות שינוי באופן בו אנו מייצרים מוצרי צריכה וצורכים אותם. הכלכלה הקווית ששואבת מהטבע משאבים יקרים, ומייצרת מוצרים שלאחר השימוש מושלכים לפח, צריכה לחלוף מן העולם. מעבר לכלכלה מעגלית העושה שימוש בפסולת של תהליך ייצור אחד כחומר גלם לתהליך אחר, לצד ייצור מקומי (כשניתן) ומחזור משאבים יקרים כמו מתכות, יאפשרו לצמצם דרמטית את הצורך באנרגיה להפקת אותם משאבים ולהובלתם באוניות מסביב לעולם (ובשל כך גם את הסכנה לתקלות עם השלכות קשות על הסביבה הימית).
גם את מאפייני המוצרים שאנו צורכים המתוכננים פעמים רבות מראש לעבור השבתה מתוכננת (לפעול תקופת זמן מוגבלת כדי להיות מוחלפים בחדש) עלינו לשנות. הפיכת חלק ממוצרי הצריכה לשירות בתשלום במקום רכישת המוצר עצמו תאפשר ליצרנים לייצר מוצרים שיאריכו חיים, תצמצם את השימוש במשאבי טבע חדשים ותייצר פחות פליטות מזהמים וגזי חממה. מדובר פה ברווח כפול, משום שהצרכנים יקבלו מוצרים אמינים וזמינים, בעלות קבועה וידועה מראש.
צמצום הצריכה הפרטית באמצעות הימנעות מרכישות מיותרות (מזון, בגדים ומוצרים שמסתתרים באחורי המקרר או הארון ואינם בשימוש), רכישת מוצרים איכותיים על פני זולים ומעבר למודל ייצור שמבוסס על כלכלה מעגלית יסייעו לנו לצמצם את השימוש באנרגיה ובמשאבי הטבע. חיסכון זה במשאבים וייצור אנרגיה מתחדשת במקום השימוש בדלקי מאובנים הם אלה שיבטיחו הזדמנות לסיים את התלות המסוכנת שלנו בנפט, לצמצם דרמטית את הזיהום הסביבתי הנלווה אליו, להאט את קצב שינוי האקלים ואולי אף להימנע מטרגדיות סביבתיות שיתרחשו שוב ושוב אם נמשיך במסלול המסוכן שבו אנו צועדים כיום.
