פינצטה

אינג' סרג'יו דב רוזן

איך אומרים "אירמה" בעברית?

צירוף נדיר של תנאים סביבתיים גרם לנזקי ההוריקנים השנה להיות קשים במיוחד. האם ישראל עלולה לסבול מהצפות בסדר גודל דומה גם ללא הוריקן?

11 בספטמבר 2017

עוד לפני שפסקו גשמי הזעף שהמטיר הוריקן "הארווי", וגרמו להצפות הגדולות ביותר שתועדו ביוסטון, טקסס, התפרסמה בעיתון "ניו יורק טיימס" כתבתם של ליסה פרידמן וג'ון שוורץ "כיצד הוריקן הארווי נעשה כה הרסני".  בכתבה הם מציינים כי על פי מדענים, הדבר קרה עקב התרחשותם של כמה גורמים בו-זמנית, בנוסף לעצם ההוריקן עצמו: המים החמים יחסית של מפרץ מקסיקו שההוריקן ינק מהם את מימיו, היעדר רוחות חזקות באטמוספירה העליונה שיכלו להסיטו לכיוון הים והיווצרות נד רוח וגלים שהרימו את מפלס פני הים במוצאי הנהרות בחופי האזור.

סופות הוריקן כמובן שאינן מתרחשות בישראל, מפני שמדובר בסופות שמקורן טרופי. אך לאור שילוב התנאים הסביבתיים שנילווה לסופה והיה גורם משמעותי בהיווצרות ההצפות, ראוי לשאול: האם מצב הצפה שכזה עלול להתרחש גם בחוף הישראלי בים התיכון? ובכן, התשובה היא שמצב כזה עשוי להתרחש גם ללא הוריקן. נושא זה עלה לדיון בקהילייה המקצועית בישראל כבר לפני שנתיים, אך צעדים מעשיים למניעת מצב כזה לא ננקטו, עד כמה שידוע לי, מלבד בנוגע לנחל הקישון.

כוחות החירום פועלים בטקסס. צילום: ויקיפדיה

עליית מפלס הים: תחזיות מדאיגות

גורם ראשון לאירוע שכזה יכול להיות העלייה במפלס הים. כיום מקובל על רוב המדענים כי ישנה התחממות עולמית שנגרמת מפעולות האדם, ובין השפעותיה גם עלייה של מפלס פני הים הממוצעים. בין אפריל 1992 למרס 2014, עליית מפלס הים בחוף הישראלי של הים התיכון נאמדה ב-13 ס"מ. מדובר בעלייה בקצב כמעט כפול מהעלייה הממוצעת העולמית באותה תקופה. גופי מחקר מובילים בעולם נותנים תחזיות מדאיגות יותר מהאומדן האחרון המחמיר של הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) מבחינת קצב ומידת עליית מפלס הים עד 2050 ועד סוף המאה, והם חוזים עלייה של עד כדי מטר אחד ב-2050 ולמעלה משני מטרים עד סוף המאה. בהערכתי מ-2012, שהתבססה על פרסומים ומידע קיים, עליית מפלס הים בישראל צפויה להיות חצי מטר ב-2040 ולפחות מטר אחד בסוף המאה. אבל, לאור הגברת הפשרת כיפות הקרח, יש חשש שאומדניי היו אופטימיים מדי.

אך אירוע הצפה באיזור החוף לא תלוי רק בעלייה ניכרת בגובה פני הים. אירועי שיטפונות בעקבות גשמים כבדים, המתרחשים אחת לעשור או יותר (ולפי חלק מהתחזיות של חוקרי האקלים עלולים להיות שכיחים יותר),  מתרחשים לרוב במשולב עם סערות גלים ועם רוחות מערביות. בעת סערות כאלה, מפלס פני הים בשפת הים ובמוצאי הנחלים והנהרות לים עולה. הדבר מתרחש עקב נשיבת הרוח בכיוון שפת הים ודחיפת המים אל החוף. בנוסף, קיימת תופעה ידועה שנקראת "היערמות גלים", הנגרמת בתהליך התקרבות הגלים לשפת הים לאחר השבירה שלהם, אשר הולכת ומעלה את מפלס פני הים מהמיקום בו נשברים הגלים ועד שפת הים. ככל שהגלים גבוהים יותר, הם נשברים רחוק יותר מהחוף, במיקום שבו המים עמוקים יותר, ואז ההערמות של פני הים בקו שפת הים תהיה גבוהה יותר.

שני האירועים הללו יכולים גם להתרחש יחד עם מצב של גאות אסטרונומית, ושילובם יכול ליצור מצבים שבו פני הים גבוהים בלמעלה משני מטרים ביחס למצב של ים שקט. במקרה שכזה, שבו פני הים עולים והנחלים מתקשים לנקז את מי הגשם שירדו ביבשה לכיוון הים, עלולה להתרחש הצפה שבמסגרתה מי הנחלים יגלשו אל מחוץ לאפיקיהם הטבעיים.

ים חם, אספלט וצונאמי

קיימים גורמים נוספים שעשויים לתרום להיווצרות שיטפונות באזורי החוף. למשל, העובדה ששטחים רבים שהיו בעבר חשופים מכוסים כיום באספלט ובבטון, וכך מונעים את חלחול מי הגשמים למי התהום ומגבירים את סכנת ההצפה.

גורם נוסף הוא השפעת ההתחממות העולמית על מי הים: האגן המזרחי של הים התיכון הינו האזור החם ביותר בים התיכון, וכל התחזיות מצביעות שכך יהיה גם בעתיד. נוכחות של מי ים חמים גורמת להגדלת האידוי, ולסיכוי לכמויות גשם גדולות יותר בישראל. אמנם בישראל לא מתפתחות סופות בעלות רוחות מהירות כשל הוריקן, אך גם רוחות חזקות בחורף עלולות להביא עמן כמויות ניכרות של גשם. אגב, ההתחממות של מי הים התיכון לחופי ישראל היא להערכתי לא רק תוצאה ישירה של שינוי האקלים, אלא גם של כניסת כמויות מים גדולות מים סוף דרך תעלת סואץ, לאחר שהתחממו והומלחו באזור האגמים המרים. תעלת סואץ, שהיא מעשה ידי אדם, היא למעשה "הנהר הגדול ביותר שזורם לתוך הים התיכון", בספיקת מים גדולה משל הדנובה.

ולסיום, כדאי להזכיר שישראל עלולה לפגוש אירועי צונאמי עם הצפה של מספר מטרים – כפי שקרה כ-20 פעם ב-2,000 השנים האחרונות. אמנם ההסתברות של אירוע צונאמי יחד עם מצב שיטפוני נמוכה הרבה יותר, אך קיימת.

הצפה בנחל חדרה, 2009. צילום: ארכיון גן-שמואל, מתוך אתר פיקיוויקי

לנקות את הנחלים

אם כך, מה אפשר לעשות כדי למנוע הצפות הדומות לאלו שהיינו עדים להן בישראל בפברואר 1992, בדצמבר 1993 וגם בפברואר 2001 ובדצמבר 2010?  ובכן, יש כמה פתרונות למניעת הצפות כאלה:

  • ניקוי והעמקה מראש של אפיקי מוצאי הנחלים, במיוחד אלה הזורמים בסביבה עירונית צפופה, כגון געתון, נעמן, חדרה, אלכסנדר, פולג, ירקון, סורק ולכיש. בשפכי הנחלים שקעו במהלך השנים סחף וחלקים קשיחים שיצרו מעין "פקקים", אשר מקטינים את חתך הזרימה במצב של שיטפון ומונעים ניקוז טוב של מי הגשם לים. ניקוי כזה נערך במזל בשנת 1991 על ידי עיריית תל אביב יחד עם רשות ניקוז ירקון, דבר שמנע הצפות גדולות הרבה יותר בירקון ובנחל איילון בחורף 1992.
  • יצירת מאגרי אגירה זמניים על שטחים חקלאיים לעיכוב מי השיטפונות. מדיניות כזאת אומצה על ידי רשות ניקוז קישון, אשר יחד עם חברת נמלי ישראל (חנ"י) דאגו גם לנקות את קטע שפך הקישון, אף כי למיטב ידיעתי, התכנון התבסס על מצב שבו מפלס הים במוצא הנחל גבוה בחצי מטר בלבד.
  • בניית זוגות של שוברי גלים מהחוף עד מעבר לקו עומק 6 מטרים במוצאי הנחלים, כדי לבטל את אפקט היערמות הגלים ונד הרוח בסערות חזקות של גלים ורוחות מערביות.

 

סרג'יו דב רוזן היה מנהל המחלקה לגיאולוגיה ימית ותהליכים חופיים במכון הלאומי לאוקיאנוגרפיה של חקר ימים ואגמים לישראל. משמש כחבר ועדת ההיגוי של קבוצת התאום הבין-ממשלתית להקמת והפעלת מערכת התרעה מצונאמי בחופי אירופה ובים התיכון של IOC/UNESCO

בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-מאקו

חפשו מומחים נוספים בתחום