כשצעדתי לראשונה בחיי ובהתרגשות גדולה אל ועידת האקלים של האו"ם, לאחר עשור של מילוי תפקידים במגזר הציבורי שנולד מתוך עשור נוסף של אקטיביזם, קיבל את פניי תור ארוך שבו עמדתי מעל לשעתיים בקור של 4 מעלות – ושמסביב לו נערכו הפגנות קולניות של פעילי סביבה נגד הוועידה והמארגנים שלה. ככל שעברו הימים, המצב רק החריף: מה שהתחיל ביום ראשון עם הפגנה מנומסת באופן יחסי, הפך עד יום רביעי למחאה רועשת במיוחד, שכללה חסימת כבישים, מעצרים ואלימות משטרתית.
לצופה מהצד ההפגנות האלו נראות מוזרות מאוד – הרי, למה שפעילי סביבה ואקלים יפגינו נגד ועידה שעוסקת כולה באקלים, ושבה מתכנסים מנהיגים ממעל ל-100 מדינות במטרה למתן את החרפתו של משבר האקלים? עם זאת, המציאות מורכבת יותר מכך, ובתוך המאבק המשותף למען הסביבה קיימים קונפליקטים בין הפעילים הסביבתיים ואנשי החברה האזרחית, שקוראים לנקיטת צעדים נגד משבר האקלים, לבין מקבלי ההחלטות, שיכולים ליישם אותם.
בלב הפגנותיהם של פעילי הסביבה נמצאת הדרישה שלהם מהמדינות המשתתפות להציב יעדי הפחתת פליטות גזי חממה משמעותיים יותר בהרבה מאלו שהן שהציבו עד כה. דרישה זו היא לא רדיקלית, אלא כורח המציאות: על פי דו"ח עדכני של ה-IPCC שהתפרסם ימים ספורים לפני פתיחת הוועידה, אם יתממשו כלל ההתחייבויות המדיניות שניתנו מוועידת פריס ועד לאמצע אוקטובר האחרון, הדבר צפוי להוביל לעלייה ניכרת של כ-16 אחוז בפליטת גזי החממה עד 2030 (בהשוואה ל-2010), שעלולה להיתרגם לעלייה של 2.7 מעלות בטמפרטורה הממוצעת עד סוף המאה. בהתחשב כך שמטרת הוועידות היא להגביל את עליית הטמפרטורות העולמית הממוצעת לפחות מ-2 מעלות צלזיוס (ובעדיפות, לפחות מ-1.5 מעלות), אפשר לומר במילים פשוטות שמה שעשינו עד עכשיו לא עובד.
צריך לזכור שהוועידה מתקיימת בפעם ה-26, אחרי שבמשך 25 פעמים כשלנו. פעם אחרי פעם ועידות האקלים של האו"ם נערכו, הצהרות נשמעו, הבטחות הובטחו – ובכל זאת, משבר האקלים המשיך להחריף, עד לנקודה שבה אנחנו נמצאים היום. נקודה שבה משבר האקלים הוא כבר לא איום עתידי ומעורפל, אלא אסון מתמשך שגובה את חייהם של מיליונים ברחבי העולם. או כפי שתיאר זאת בוועידה נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן: "זהו האיום על הקיום האנושי כפי שאנחנו מכירים אותו". אם כן, לא פלא שהתחושה של פעילי אקלים ושל רבים בחברה האזרחית היא שמה שנעשה פשוט לא מספיק טוב. זאת המציאות.
המצב הזה יוצר מתח בין מקבלי ההחלטות לבין פעילי הסביבה, והוא מורגש היטב. מצד אחד יושבים מרבית מנהיגי העולם, ומחזיקים בידיהם את העתיד של כולנו. ומהצד השני אנחנו, אנשי החברה האזרחית ופעילי הסביבה שבחרו לקחת חלק בוועידה, מצפים בדריכות להצהרות שעתידות להישמע, מתלבטים בינינו לבין עצמו אם להאמין למה שכבר שמענו – ובעיקר, מקווים שכל הסיפור לא היה לחינם.
להאמין שאפשר לשנות
לוועידת האקלים יש מחיר, ועלינו לייצר בזכותה תועלת שתצדיק אותו. לטיסות הרבות מכל קצוות העולם יש מחיר סביבתי לא-מבוטל. מעבר לכך, ברמה האישית, עבורי, כאשת סביבה וכאמא לשניים, הנסיעה לגלזגו היא לא חופשה בחו"ל, אלא שבוע עבודה, שמעבר לטביעת הרגל הפחמנית הגבוהה כרוך גם בגעגועים רבים מאוד לילדים שלי. על הרקע הזה מצאתי את עצמי תוהה לא-פעם לאורך הוועידה: האם זה שווה את זה? האם הוועידה אכן עושה מספיק טוב לעולם, והאם זאת הדרך הטובה ביותר לעשות זאת?
לא לכל השאלות האלה יש לי תשובה ברורה, אבל על השאלה החשובה מכולן אני כבר יודעת לענות: האם עדיין אפשר לעצור את ההתחממות הגלובלית? התשובה היא "כן", חד-משמעית, ואני מאמינה שוועידת האקלים היא אחת מהדרכים החשובות ביותר לעשות זאת. אלמלא ההתחייבויות שהתקבלו בוועידת פריס, העלייה הממוצעת הצפויה בטמפרטורה העולמית הייתה עומדת על 4 מעלות ולא על 2.7, והוועידה הנוכחית הובילה לשורה של החלטות שהתקבלו, בהן הצהרתו של ראש הממשלה נפתלי בנט שישראל תצטרף אל האיחוד האירופי ואל ארה"ב ותתחייב ליעד של נטו-אפס פליטות עד 2050, וכן התחייבותה של הודו להגיע לנטו-אפס פליטות עד 2070. על פי נתונים חדשים, אם סך ההתחייבות שהתקבלו עד לאמצע השבוע הראשון של הוועידה אכן יתממשו, הדבר צפוי לצמצם את העלייה הממוצעת הצפויה בטמפרטורות ל-1.9 מעלות.
ההתחייבויות האלה הן תוצאה ישירה של לחצים מצד פעילי סביבה ואנשי החברה האזרחית, אבל הדרך היחידה לממש אותן היא על ידי אנשי הממשל והשירות הציבורי – אלו שאמונים על ביצוע העבודה האפורה, ביום שאחרי הוועידה. ההצלחה של הוועידה לא נמדדת רק בגובה ההצהרות, אלא גם בכמות שיתופי הפעולה שהיא יוצרת. כך לדוגמה, המשלחת הישראלית הרשמית, שזכתה לביקורת רבה (ולא תמיד מוצדקת) על גודלה, מורכבת בין היתר מעשרות אנשי חברה אזרחית ופעילי סביבה – והמשרד להגנת הסביבה הוא זה שאיפשר את הצטרפותם. במילים פשוטות, אף צד לא יוכל להצליח בהתמודדות עם משבר האקלים ללא הצד השני, ולמען האמת – המרחק בין הצדדים לא גדול כמו שאנחנו חושבים. עלינו לזכור שהדבר החשוב ביותר לאנשים שעושים שינוי הוא האמונה שאפשר לשנות. האמונה הזו משותפת לאנשי הכנס, למפגינים ולמקבלי ההחלטות. אני עוד לא יודעת אם הוועידה תוכיח את עצמה, אבל אני יודעת שאני חייבת להאמין שכן.
מיטל פלג מזרחי היא רכזת התוכנית הרב-מערכתית "שינוי כיוון" לקידום התמודדות ישראלית עם משבר האקלים ודוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. היא משתתפת בוועידת האקלים בגלזגו מטעם התוכנית ומטעם חיים וסביבה, ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל.
