בשבוע שעבר חגגנו יומולדת 7 לקטן. קצת מוזר לחגוג בלי כל המשפחה המורחבת והחברים מהבית, אז ניסינו לארגן חלופות הולמות: הזמנו ילדים מהכיתה וכמה שכנים וחברים חדשים, שיעניקו את התחושה של דודים וסבים לעת מצוא. היה מוצלח. כמה פיצות, פירות וירקות חתוכים ועוגה עם נרות. ישבנו על הגג והבאנו צלחות, כוסות וסכו"ם מהבית ובתום המסיבה הכלים נכנסו קומפלט למדיח. פשוט ולעניין.
רק אחר כך חשבתי על זה שכלל לא עלה בדעתנו לקנות ולהשתמש בכלים חד-פעמיים. קודם כל, מהשיקול המתבקש של מודעות סביבתית והרצון למנוע זיהום מיותר, אבל הסיבה העיקרית השנייה לכך, שבולטת פה הרבה יותר מאשר בישראל, היא התחושה שזה לא יתקבל בעין יפה בקרב האורחים. אף אחד פה לא מארח עם כלי פלסטיק חד-פעמיים. תקראו לזה לחץ חברתי, או סתם פאדיחה, אבל זה עובד.
אם ניו יורק היא ברומטר של סטייל, אז ברור שלארח עם חד-פעמי זה ממש לא סטייל.
האפיזודה האישית הקטנה הזו התרחשה בשבוע שבו הכריזו המשרד להגנת הסביבה ומשרד האוצר בישראל שהם מקדמים מס קנייה על כלי פלסטיק חד-פעמי עד רמה של 100 אחוז בשנת 2022, תוך הערכה כי ההעלאה הצפויה תפחית ב-41 אחוז את היקף השימוש בכלי פלסטיק חד"פ. המנגנון יהיה דומה למס המוטל על סיגריות ומשקאות אלכוהוליים ויוטל על כוסות, צלחות, קערות, סכום וקשיות.
האמת חייבת להיאמר: אנחנו מכורים לחד"פ, לנוחות שהוא מאפשר, לספונטניות, לקלות. ועכשיו בימי הקורונה (שנדמה שלא ממהרים לעזוב אותנו) גם להיגיינה שהוא אמור לספק. לפי מחקרים שפורסמו בנושא, הישראלי הממוצע משתמש פי 5 בכלים חד"פ מאשר תושבי אירופה. הצריכה הביתית בישראל, לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, מהווה כ-70 אחוז מסך הצריכה (באירופה המצב הפוך, שם 62 אחוז מהצריכה היא מוסדית ורק 38 אחוז ביתית).
אפשר אולי להשוות את זה לאדם שצורך סוכר בלי הגבלה. כל עוד הוא אינו מודע לסכנות הבריאותיות של צריכת הסוכר הוא נהנה מהמתוק הממכר הזה. רק אחרי ההבנה שלצריכה מוגברת ובלתי מרוסנת של סוכר יש השלכות הרות אסון ומסוכנות על בריאותו ומעמידה אותו בסכנה לחלות במחלות כמו סוכרת סוג 2 או חלילה סתימת עורקים, הוא מבין שעליו להפחית את צריכת הסוכר (ורצוי גם להוסיף פעילות גופנית כדי לאזן את הנזק)
נדמה שחוסר המודעות לנזק הנוראי שצריכת הפלסטיק הפראית הזו גורמת לטבע, לסביבה ולבריאות שלנו היא שגורמת לנו לצרוך חד"פ עד בלי קץ. אנחנו מנתקים את עצמנו מההקשר הזה. אבל הוא קיים והצריכה המוגברת הזאת נהפכה לתופעה מטרידה, מזהמת, מלכלכת, מכוערת ובעלת השלכות שליליות ארוכות טווח.
לא יהיה קל להיגמל מהחד"פ – וגם מס גבוה לא בטוח יעזור. לכן, במקביל, חייבים לייצר מנגנון הגיוני ויעיל למיחזור לצד פיתוח טכנולוגיות חדשניות לתחליפי פלסטיק.
להיות חלק מהפתרון
נדמה שפה, בניו יורק, בכל הנוגע למודעות לפסולת פלסטיק ולשימוש בחד"פ העבודה מתחילה כבר מגילאים צעירים. בבתי הספר של הילדים שלי מסבירים להם על הקשר בין הפלסטיק לבין הזיהום בים, באגמים ובטבע באופן כללי. ילדים הולכים לבית ספר עם בקבוק רב-פעמי בתיק ובכל פינה שם יש קולר שאפשר באמצעותו למלא את הבקבוק שוב. בתיק יש קופסת אוכל רב-פעמית עם סכו"ם רב-פעמי שמגיע הביתה כל ערב, נשטף וחוזר לתיק למחרת עם האוכל הטרי. במידה רבה ילדים, בייחוד הגדולים בגיל חטיבה, יתפדחו ללכת עם בקבוק חד-פעמי בתיק, כי זה ממש לא "קול".
כמעט בכל פח בבניין, בפארק, בבית ספר או ברחוב יש אפשרות למיין לצרכי מיחזור את הפסולת שלך. המודעות הסביבתית של כולם גבוהה. כך נדמה, משום שאם כבר כן השתמשת בפלסטיק חד-פעמי, לפחות תמיין אותו והעיר כבר תדאג לייצר ממה שניתן חומר גלם זמין לתעשייה המקומית.
ומעבר למאמצים של הרשויות, יש גם תפקיד חשוב למובילי ומעצבי הדעה. כך, למשל, לאחרונה נתקלתי בבלוג Trash Is For Tossers של לורן סינגר, בוגרת תואר ראשון במדעי הסביבה מאוניברסיטת NYU, שמספרת איך היתה סטודנטית עם מודעות סביבתית גבוהה שהסתכלה בוקר אחד במראה והבינה שחרף מעורבותה הסביבתית והמודעות הפוליטית הגבוהה שלה, חיי היומיום שלה מלווים בייצור פסולת פלסטיק רבה. מעבר לתקשור של הנושא, סינגר גם פיתחה קו של מוצרי הגיינה ביתיים Package Free והיא מקדמת אורח חיים שדוגל בצמצום השימוש בפלסטיק ובחד-פעמי.
הבלוג של סינגר פופולרי מאוד, היא הוזמנה לתת הרצאת טד בנושא ובאופן כללי היא צעירה כריזמטית, שממגנטת צופים למרקע ומעבירה את המסר שלה מלמטה למעלה – כאילו שהיא אומרת: "הנה, כך אני הפכתי לאדם מקיים הרבה יותר בעיר הגדולה, בטוחה שגם אתם תוכלו".
לפי סינגר, אפשר לחיות בניו יורק ולקיים אורח חיים עם צריכת פסולת מינימלית. זה מתחיל כמובן במודעות, ממשיך בהתארגנות אישית (נשיאת תיק קניות ריק מקופל בתיק, רכישה במקומות שניתן למלא בהם מוצרים עם קופסאות מהבית וכדומה) ומסתיים בשגרה נוחה. כי איך אומרים אצלי בקיבוץ: מה שלא פשוט, פשוט לא תופס.
סינגר אומרת לתושבי ניו יורק, הנה הפתרון לבעיה והוא באמת פשוט. כך תוכלו לקיים אורח חיים פשוט ומקיים. העיר מייצרת לכם מערך מיחזור פשוט ונוח, אתם מוסיפים לזה צמצום משמעותי של השימוש בפלסטיק ובחד"פ – והנה, אתם כבר חלק מהפתרון ולא מהבעיה.
כמו כל דבר בסביבה, הכול קשור בהכול. האופן שבו אנחנו צורכים את הקניות שלנו קשור לאופן שבו הן מגיעות אלינו, נארזות, נשמרות, מוטסות ומשאירות אחריהן שובל ארוך של פסולת ושל זיהום ושל גזי חממה באוויר. מערכות החינוך בעיר מקפידות להסביר שוב ושוב את ההקשרים האלה. גם מוזיאוני הטבע, גני החיות והאקווריומים, הפארקים הציבוריים, כולם מעבירים מסרים על המשבר הסביבתי ועל משבר האקלים, גם כשזה לא נוגע לליבת הפעילות שלהם, מתוך הבנה שאי אפשר לדבר על מדע או על טבע או על בעלי חיים מבלי להתייחס לבעיה העצומה שמאיימת על כל זה.
נכון שאנחנו כאזרחים לא יכולים לשנות את משק החשמל של המדינה או את מערך פינוי הפסולת העירוני, אבל אנחנו כן יכולים לאמץ הרגלים פשוטים, קטנים, באורח החיים שלנו וברגע אחד לצמצם פסולת וצריכת פלסטיק מיותרת. הימנעות משימוש בכלים חד-פעמיים הוא רק צעד אחד, פשוט, קטן, אבל נחוש, בדרך לשינוי.