שלא במפתיע, בשנה הקשה שהסתיימה בשבוע שעבר מפלס הדיכאון והחרדה בישראל עלה. על פי נתונים שהתפרסמו לאחרונה, כמעט 1 מכל 3 ישראלים (29 אחוזים) סבלו מתסמינים של חרדה גבוהה או גבוהה מאוד במהלך הגל השני של מגפת הקורונה, זאת לעומת כ-1 מעשרה בשנת 2018 (12 אחוזים בלבד). למרבה הצער, גם כשהנגיף יעלם מחיינו , עדיין ניאלץ להתמודד עם קטסטרופה אחרת: משבר האקלים, שהשפעתו השלילית לא מוגבלת רק לסביבה ולטבע – אלא מגיעה גם לנפש האדם. כך, לפי סקר שפורסם לאחרונה ושנערך בקרב פסיכיאטרים בבריטניה, ילדים ומתבגרים רבים סובלים כיום מחרדה ומדיכאון בגלל משבר האקלים ופגיעתו בסביבה.
הסקר המדובר נערך על ידי ה-Royal College of Psychiatrists, הארגון המקצועי של הפסיכיאטרים בבריטניה, בקרב פסיכיאטרים שעובדים במערכת הבריאות הציבורית במדינה. קרוב למחצית מהמשתתפים בסקר (46.7 אחוז) דיווחו שבשנה האחרונה הם טיפלו במטופלים שחוו מצוקה בגלל נושאים סביבתיים ואקולוגיים. בקרב הפסיכיאטרים שמתמחים בילדים ובמתבגרים שהשתתפו בסקר הנתון היה גבוה יותר, ועמד על 57.3 אחוז. בהשוואה, המספר היה נמוך יותר בקרב הפסיכיאטרים שמתמחים בקשישים, ועמד על 33 אחוז. חשוב לציין כי מדובר בסקר קטן מאוד שייתכן כי אינו משקף לחלוטין תמונה כוללת כיוון שהשתתפו בו בסך הכול 176 פסיכיאטרים אנגלים.
על פי הנשאלים, המצוקה התבטאה אצל המטופלים בעיקר במצב רוח ירוד, תחושת חוסר אונים, כעס וחוסר שינה.
מצוקה נפשית על רקע סביבתי היא תופעה חדשה יחסית, שעדיין לא מוגדרת רשמית כהפרעה נפשית ב-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי, אך בשנים האחרונות אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש מתריעים יותר ויותר מפני התגברותה. שתי דרכים עיקריות שבהן המצוקה עלולה להתבטא הן חרדה ודיכאון. "חרדת אקלים", הוא מונח שמתאר תחושות של חרדה ופחד מפני הנזקים הבלתי-הפיכים שנגרמים לעולם ולסביבה בגלל משבר האקלים, והרגשת חוסר אונים עקב התרחשותם. סולאסטלגיה (מיוונית – כאב או געגוע למוכר ולידוע) היא המונח שמתאר את הביטוי הדיכאוני של המצוקה – תחושות של עצב ואף אבלות בעקבות הרס סביבתי שהתרחש או שעלול להתרחש. הרגשה זו עלולה לנבוע מאובדן נקודתי של מקום אהוב, כמו חורשה, מעיין או חוף (למשל עקב בנייה במקום), או פשוט מהידיעה על הנזקים הסביבתיים שמתפשטים ומתגברים בעולם.
"ילדים שסובלים מהתופעות הללו מפגינים חששות וחרדות שנובעים מחוסר ודאות ומאובדן ביטחון בעולם ובעתיד", אומרת ד"ר אהובה ווינדזור, פסיכולוגית המתמחה גם בנושאי סביבה. "מתבגרים חשים פעמים רבות אכזבה, הם מרגישים שהמבוגרים שסביבם ציניים ושההחלטות הפוליטיות לא מטפלות בצורך הסביבתי הקריטי, ולכן יש להם תפיסה שלפיה אין סיבה להשקיע בשום דבר – כי העולם ממילא הולך להיהרס".
חסרי אונים מול נזקים סביבתיים
לדברי ווינדזור, פעמים רבות, ילדים שסובלים ממצוקה אקלימית הם כאלה שנפגעו מאירועי אקלים קיצוניים כמו שיטפונות, שריפות או הצפות – ושמבינים שהסיבה להם היא משבר האקלים. "ילדים שנפגעו מהשריפות בקליפורניה, למשל, מסוגלים להבין שהן לא בהכרח אירוע חד-פעמי ושהן עלולות לחזור – וזה מפחיד אותם, כי הבית שלהם הושמד בגלל האסונות האלה", היא אומרת.
על פי נתוני סוכנות הסביבה של בריטניה, חשיפה לאירועי אקלים קיצוניים עלולה להגדיל את הסיכון להתפתחותן של בעיות נפשיות כחרדה ודיכאון ב-50 אחוז. לפי הנתונים, רבע מהאנשים שנפגעים מהצפות חמורות ממשיכים לסבול מבעיות נפשיות אף שנתיים אחרי האירוע.
עם זאת, גם ילדים שנחשפו להרס סביבתי רק באופן עקיף, למשל מאמצעי התקשורת או מהרשתות החברתיות, עלולים לסבול ממצוקה נפשית עקב המצב. "יש ילדים שנחשפים למאמרים, לעובדות ולדיבורים שמפחידים אותם, מה שעלול לגרום להם להרגיש חסרי אונים", אומרת ווינדזור. "פעמים רבות הם גם רואים שהמבוגרים שסביבם מאוימים בעצמם מהתופעה, ואין למבוגרים מספיק ידע כדי לחזק אותם".
חוסר מודעות ואימה
מדוע התופעה נצפית יותר אצל ילדים? יש לכך כמה הסברים אפשריים. "יש תיאוריה שלפיה מבוגרים פשוט נוטים פחות לדבר על קשיים אישיים סביב נושאים סביבתיים, כי זה לא נתפס חברתית כמשהו שיש לגיטימציה להפגין מצוקה נפשית סביבו", אומרת ווינדזור. "לכן, מבוגרים נוטים פחות להתייחס לנושא במהלך טיפול נפשי. אצל ילדים אין את ה'בעיה' הזו, ואם הם מפנימים את הנושאים האלה כמאיימים הם לא ייטו להסתיר את זה – ולכן נתקלים במצוקות האלה יותר אצלם".
הסבר אפשרי אחר הוא שבהשוואה למבוגרים, לילדים קשה יותר לתפוס את משבר האקלים ולהבין מה בעצם מתרחש בו. "הם מרגישים שקיים משהו מאיים ולא ברור, והם לא לגמרי יודעים איך להתמודד אתו – זה גדול עליהם", אומרת ווינדזור.
לדבריה, גורם נוסף שמקשה יותר על ילדים מעל מבוגרים הוא שרבים מהפתרונות למשבר האקלים נדמים כמנותקים מהבעיה – והם עלולים להתקשות להבין מדוע נסיעה באופניים במקום במכונית או הפחתת השימוש במכשירים חשמליים יכולות להפחית את תדירות הופעתן של סופות, שריפות ושיטפונות חריגים. "הם שמחים לקבל כלים להתמודדות עם הבעיה ושמחים לפעול, אבל פעמים רבות הם סובלים משבר רגשי בגלל הניתוק הזה, ומתחושה שמה שהם עושים לא באמת יעזור", אומרת ווינדזור. "גם מבוגרים לא לגמרי מבינים מה התרומה של הצעדים השונים נגד משבר האקלים, אבל למבוגרים קל יותר לחיות עם זה. לילדים יש הרבה חוסר מודעות ואימה, ואין להם פתרונות של ממש".
ומה המצב בישראל? לדברי ווינדזור, כנראה שתופעות החרדה והדיכאון בישראל עקב נזקים סביבתיים פחות חמורות מבמקומות אחרים בעולם – אך הן עדיין מהוות סיבה לדאגה. "לא נראה שמדובר בישראל במגמה של ממש, אבל אני כן שומעת מדי פעם על מקרים כאלה", היא אומרת. "בכל אופן, זו תופעה שתתחיל להתרחש יותר ויותר, ואנחנו צריכים להיות מוכנים אליה".
לחמש את הילדים בתשובות
אז מה אפשר לעשות אם ילד או מתבגר מפגינים מצוקה בגלל נושאים סביבתיים? "קודם כל, חשוב שהמבוגרים שסביב הילד לא יבוזו ולא יבטלו את התחושות שלו, לא יגידו לו 'היי, למה אתה דואג בגלל זה, יש דברים גרועים יותר', אלא יתייחסו למצוקה שהילד מבטא בכבוד", אומרת ווינדזור.
ווינדזור ממליצה גם לשים לב שילדים לא ייחשפו לתכנים שהם לא מסוגלים להתמודד איתם, למשל דרך אמצעי התקשורת. "חשוב להיחשף לתכנים בצורה מדודה", היא אומרת. "מראה כמו שריפת יער, למשל, עלול להיות מפחיד מאוד עבור ילדים".
מעבר לכך, מבוגרים יכולים להעניק לילדים פתרונות, שיקלו עליהם בהתמודדות עם המצוקה. "במיוחד כשמדובר בילד שלנו ובבית שלנו, אנחנו כמבוגרים צריכים להפגין בעצמנו ביטחון שהצעדים שבהם אנחנו נוקטים למען הסביבה באמת יכולים לעזור", אומרת ווינדזור. "חשוב לחמש את הילד בתשובות ולהראות את הקשר בין הבעיה לבין צעדי הפתרון. מעבר לכך, צריך לפעול ביחד עם הילדים, לנקוט בפעולות שמועילות לסביבה כמשפחה, למשל – ולא 'לעשות כאילו' בצורה שקרית, אלא לפעול באמת", היא מסכמת.