מזג האוויר השמשי שליווה אותנו בשבועות האחרונים כמעט והשכיח מאיתנו את ההצפות רחבות ההיקף שהגשמים העזים הביאו איתם בתחילת החורף הנוכחי – ובעיקר את אלה שהיכו בישראל לפני שנה, ושגרמו לנזקים כבדים לחיי אדם ולרכוש. בנהריה, למשל, נחל הגעתון שעובר במרכזה עלה על גדותיו בינואר 2020 וגרם להצפות כבדות, שבהן טבע למוות מוטי בן שבת ז"ל, שניסה לחלץ בני משפחה שנלכדו ברכבם.
המקרה הקשה הזה הוביל לכך שלאחרונה התחיל יישומה של תוכנית שמטרתה להוריד את הסיכוי לשיטפון בנהריה בכ-50 אחוז, זאת על ידי הגדלת מאגר המים במחצבת יחיעם, הנמצא במעלה אגן נחל געתון, שיכיל עד 300 אלף קוב מים, ושימנע ממי השיטפון להגיע אל נחל הגעתון ולהציף את הרחוב הראשי של נהריה, וכן על ידי ביצוע טיפול ותחזוקה בקווי הניקוז, בתעלות ובמובילי המים בכניסה לעיר.
נהריה היא בהחלט לא העיר היחידה בישראל שסובלת מהצפות, והבעיה צפויה רק להחמיר בשנים הקרובות. לטענת מומחים, הפתרונות לבעיית ההצפות דורשים שינוי מחשבתי – אך הם קיימים כבר היום.
"אירועי גשם חזקים ודרמטיים ושיטפונות הם לא תופעות חדשות בישראל או בעולם, מדובר באירוע טבעי שאין יכולת או רצון לבטל או לעצור", אומר ערן אטינגר, סמנכ"ל ניהול משאבי סביבה וראש האגף לשימור קרקע וניקוז במשרד החקלאות. "עם זאת, יש צורך למזער ככל שניתן ואף לשאוף לבטל את הנזקים שנגרמים בעקבות הצפות".
כיצד נוצרת הצפה בשטחים הבנויים בישראל? אירועי הגשם בישראל נוטים להיות חזקים וקצרים – כלומר, כמות גדולה של גשם יורדת על הקרקע בזמן קצר. לשם השוואה, כמות המשקעים השנתית הממוצעת בלונדון הגשומה דומה לזו שמאפיינת את תל אביב, אך בלונדון כמות זו מתפרסת על פני כל חודשי השנה – ואילו בתל אביב היא יורדת בחודשי החורף בלבד. בעיה זו צפויה להחמיר עקב משבר האקלים, שגורם בישראל להקצנה בעוצמתם של אירועי הגשם.
כשהגשם יורד באזורים הבנויים, הוא מגיע פעמים רבות אל משטחי בטון או אספלט אטומים, שלא מאפשרים למים לחלחל ולהיספג בקרקע. כך, נוצרים מי נגר עירוני: מי גשם שנעים על פני המדרכות והכבישים ושמתנקזים לאזורים הנמוכים או למערכת הניקוז העירונית. עם זאת, במקרים רבים, מערכת הניקוז לא מתוחזקת כראוי ואף סתומה. "חייבים לדאוג בכל שנה ושנה לכך שמערכות הניקוז יישארו פתוחות ומתוחזקות", אומר אטינגר. "זה אקט פשוט, אבל חיוני".
שישית מהתקציב הדרוש
לדברי אטינגר, יש לתכנן את הפיתוח והתשתיות בישראל כך שיתאימו להיקף הנגר העילי שהן מייצרות. "כיום מתכננים את השכונות החדשות ורחבות ההיקף בישראל בלי להתחשב בנגר", הוא אומר. "ובמקום לנהל את המים בתחום התוכנית ולראות בהם משאב, למשל להחדרה והעשרת האקוויפר או שימוש לגינון והצללה בעיר, בדרך כלל פשוט מזרימים את מי הנגר אל הנחל שזורם בסמוך לשכונה החדשה, שלא מסוגל לקבל כמויות כה גדולות של מים ועולה על גדותיו – ואז אנחנו רואים שוב ושוב אירועי הצפה".
"משרד החקלאות מעריך את היקף התקציב הממשלתי הדרוש לרשויות הניקוז ברחבי המדינה לשם פיתוח ותחזוקה, בשבע השנים הקרובות בכ-300 מיליון שקל בשנה", אומר אטינגר, "אך בפועל, הנושא מתוקצב בכ-50 מיליון שקל בשנה בלבד. ברור שהתוצאה של תת-תקצוב כזה היא תת-השקעה, הזנחה ונזקים".
40 אחוז פחות שטח מחלחל
תשתיות הניקוז הן לא השחקן היחיד שגורם להחמרתה של תופעת ההצפות. אותם שטחים בנויים ואטומים, שאליהם מי הגשמים לא מחלחלים, הולכים ומתרחבים בקצב מהיר עם ההתפתחות העירונית והעליה המתמדת בקצב הבינוי ברחבי ישראל שבא ברובו על חשבון שטחים פתוחים. "לפי בדיקות שביצענו באגן האיילון ובאזור באר שבע, השטח הפתוח שבו מים יכולים לחלחל באגני היקוות אלה הצטמצם ב-30 השנים האחרונות בלא פחות מ-40 אחוז. אני מעריך שהנתון לא שונה הרבה באזורים עתירי פיתוח אחרים", אומר אטינגר.
"אם הכיסוי האטום של הקרקע מועט אז הנגר מצליח לחלחל פה ושם, אבל אם יש כיסוי רב ואין שטח פתוח שיכול לקלוט את מי הגשם, נגר רב מאוד מגיע לנחלים", אומר מוטי קפלן, עורך תוכנית המתאר הארצית, תמ"א 1 (תכנית מתאר ארצית), תכנית שחלה על כל שטח מדינת ישראל ושקובעת מפרטים תכנוניים ברמה עקרונית וכללית ובה נושאים בעלי חשיבות ציבורית כמו עקרונות בינוי, ושימוש בחופים, דרכי תחבורה ונושאים נוספים להם חשיבות כלל ארצית. "הנחלים רגילים לספוג מים לאט-לאט, הם לא מסוגלים לשאת את כמות המים האדירה שמגיעה אליהם בבת אחת – ולכן נוצרת הצפה".
לדברי טלי וקסלר, אדריכלית נוף, שותפה במשרד נחלת הכלל, הדרישות הרלוונטיות להצפות שבהן צריכים לעמוד מתכננים, של מגרשי מגורים ושל מבני ציבור, הן בעייתיות. "כך, למשל, בכל בקשה להיתר בנייה (מסמך המוגשת לוועדה המקומית לאישור התחלת בנייה, י.מ), המתכנן צריך להשאיר 15 אחוז משטח המגרש לצורך חלחול, אך לא תמיד הוראה זו מיושמת בצורה יעילה, מבחינת ניהול הנגר", היא אומרת. "כלומר, תכנון המגרשים יכול להיעשות ללא התחשבות במאפייני השטח – הטופוגרפיה, סוג הקרקע, התייחסות לעצים בוגרים ונושאים נוספים. וכך, על אף שהותירו 15 אחוז משטח המגרש לחלחול, זה לא אומר שמי הנגר ינוהלו בהכרח בצורה אפקטיבית".
לקחת אחריות על הנגר
לטענת וקסלר, יש מגוון פתרונות שיכולים לסייע במניעת הצפות שמיושמים כבר היום בארץ ובעולם, אך עדיין קיימים פערים משמעותיים בתפיסת התכנון, בהיכרות עם אמצעי ניהול הנגר הזמינים ומיעוט ניסיון מצטבר ביישומם.
דוגמה לכך היא השימוש בגגות כחולים – כלומר, גגות שמאפשרים השהיית מי נגר באמצעות שכבות סופגות, התורמות לוויסות ולהשהיה של מי הגשמים הניגרים מהגג אל המרזבים, וכן, גגות ירוקים – המשלבים השהיית מי נגר עם גינון של שטח הגג. שיטות אלו מאפשרות מיתון של הזרמת מי הנגר, אפשרות שילוב עם פתרונות ניהול נגר נוספים ואף שימוש במי הגשם לצורך השקיה. "גגות אלה משמשים להשהיה של מים ובכך עוזרים משמעותית להפחתת סיכוני שיטפונות ולקריסה של מערכת הניקוז העירונית", מסבירה וקסלר. "הבעיה היא שיזמים חוששים מבעיות איטום והצטברות מים על גגות המבנים, אף על פי שמדובר בחשש בלתי מבוסס, שכן למעשה כל גג מתוכנן עם מערכת איטום, בעל יכולת נשיאת מים״.
לתכנון ולשימוש בגגות כאלה, אגב, יש יתרונות נוספים, כגון מיתון אקלימי, ובידוד המסייע בצמצום הוצאות חשמל בקומות העליונות של המבנה.
שיטה נוספת למניעת הצפות היא יצירת אתרי ויסות בפארקים שממוקמים לאורך רשת הניקוז: מעין בריכות שמקבלות את המים באירועי שיטפון. המים שוהים בבריכות אלה לזמן מסוים ורק אז זורמים מהן הלאה, מה שמוביל להפחתת העומס על מערכות הניקוז בזמני גשמים. באזורים כאלה אפשר לעשות שימוש כפול: הם יכולים לשמש כאתרי ויסות בחורף, ולשמש את הציבור כפארק במהלך שאר השנה.
לדברי וקסלר, נושא מהותי נוסף הוא ניהול מי נגר בשטחים הפתוחים. תכנון מערך הגנים והפארקים יכול לסייע מהותית להשהיה, חלחול והחדרה של מי הנגר (העשרת מי התהום) במקביל לשימושים המקובלים, כגון מקומות ישיבה, משחק וספורט. "כשעירייה פונה אלי ומזמינה תכנון של גן ציבורי, הפרוגרמה המבוקשת לרוב לא עוסקת בנושא ניהול מי הנגר ולכן יש חשיבות להעלאת המודעות לנושא בקרב מוסדות תכנון ציבוריים ומתכננים על מנת שנמצה את הפוטנציאל של שטחים אלה למניעת שיטפונות״.
ניצנים של שינוי
גם לפי אטינגר, התכנון במדינת ישראל חייב לעבור רביזיה מהותית: "הרגולציה התכנונית חייבת להשתנות ולחייב את היזמים לקחת על אחריותם את הטיפול בנגר שבשטח כל תכנית", עם זאת, לדעתו יש מקום לאופטימיות. "אנחנו רואים ניצני שינוי בנושא התכנון והבנייה", הוא אומר. "רק בחודש האחרון המועצה הארצית לתכנון ובנייה, ביוזמה ובתקצוב של משרד החקלאות, החליטה להכין תוכנית מתאר ארצית לניהול סיכוני שיטפונות. בנוסף, ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים של מנהל התכנון אימצה החודש מסמך מדיניות לניהול נגר עירוני, שלפיו כל שכונה חדשה שנבנית תצטרך לנהל את הנגר בתחומה – זאת בניגוד גמור לאופן שבו תוכניות מתוכננות ומבוצעות היום. (היום אין נורמות מחייבות בעניין. יש המלצות מצוינות אך ביצוע מיטבי לעיתים נדירות בלבד, י.מ). אנו מבקשים מהמועצה הארצית לקבוע כי המדיניות הזו לא תישאר על המדף, אלא תהפוך לנורמה מחייבת".
