מזה אלפי שנים, המודל הכלכלי והפיננסי שלנו מבוסס על עיקרון האשראי. כולנו לוקחים אשראי: בין אם זו משכנתה לצורך רכישת דירה, הלוואה בבנק לשם רכישת רכב חדש, הלוואות לצורך לימודים וכמובן האוברדראפט המפורסם. אנחנו מחזירים את האשראי שלקחנו – ואם אנחנו לא מסוגלים לכך, המערכת הפיננסית יודעת להתמודד עם העניין ולייצב את הכלכלה.
אך יש סוג אחד של אשראי שאנחנו לוקחים היום בשפע, ללא הגבלה וללא רגולציה, ללא ערבות בנקאית וללא ערֵבים. מעבר לכך, רובנו המכריע גם לא מתכוונים להחזיר אותו – אלא להעביר אותו לילדינו ולנכדינו. זהו האשראי האקלימי והסביבתי.
אנחנו פולטים לאטמוספרה כמויות אדירות של גזי חממה, שנאמדות כבר בלמעלה מ-50 מיליארד טון בשנה. שופכים מיליוני טונות של ביוב, פלסטיק ורעלים לאוויר, לים וליבשה. אנחנו מנצלים כיום את משאבי כדור הארץ – ללא שום כוונה להשיב את מה שאנחנו לוקחים.
אם זה לא מספיק, אנחנו מכלים את עתודות האשראי האקלימי-סביבתי שלנו, בכך שאנחנו כורתים את היערות שסופחים את הפחמן הדו-חמצני, גז החממה שהוא הגורם הראשי למשבר האקלים, ומכחידים מערכות אקולוגיות שלמות לצורכי בנייה, פיתוח, כריית מינרלים ועוד. בלי העתודות האלה, לא נוכל להחזיר את האשראי שאנחנו לוקחים מהמערכות הטבעיות של כדור הארץ.
ככל שנמשיך במגמה של לקיחת האשראי האקלימי-סביבתי מבלי לנקוט בצעדים למיתון גדילת החוב, החזרתו ויצירת עתודות, הרי שאנחנו הולכים ומתקרבים במהירות לנקודה של פשיטת רגל גלובלית, רחבת היקפים וארוכת טווח. אנחנו מתקדמים, כך מזהירים אותנו המדענים, לנקודה שבה המערכות הטבעיות לא תוכלנה לתפקד יותר ולמלא את משימתן לאפשר חיים על פני כדור הארץ. משיכות היתר שלנו מה"בנק" האקלימי-סביבתי תהיינה כה חריפות, כה גדולות, שהמערכות הטבעיות תקרוסנה ותבאנה אותנו ל"פשיטת רגל אקלימית". אך האם יהיה מישהו שיוכל לחלץ אותנו ממנה ובאיזה מחיר? לשאלה זו אין כלל מענה, ואת ההתמודדות הקשה עם החוב הגדול אנחנו מורישים לילדינו ונכדינו.
להצטמצם, לחסוך – ולהחזיר את החוב
כמו במערכות הכלכליות-בנקאיות, גם כאן עלינו לנקוט במספר צעדים – בכדי למנוע את פשיטת הרגל האקלימית-סביבתית שלנו, כאנושות. בשלב ראשון, עלינו להקטין משמעותית את לקיחת האשראי שלנו, קרי להקטין את הפליטה של גזי חממה לאטמוספרה – ולהפסיק את הכריתה המאסיבית של יערות כדור הארץ, את הרס המערכות הטבעיות (כמו שוניות האלמוגים), את המרתם של שטחים פתוחים נרחבים לשטחים בנויים, את הדיג הבלתי מבוקר ועוד. עלינו להפסיק את הזיהום לסוגיו השונים, ולהפחית את השימוש ברכב הפרטי. כמו כל אדם עם חובות גדולים, גם אנחנו צריכים להצטמצם ולחסוך – ולהקטין את טביעת הרגל הפחמנית והסביבתית שלנו.
במקביל, עלינו להגדיל את העתודות שלנו ב"בנק" – כשכמה דרכים מרכזיות לשם כך הן מעבר לאנרגיות מתחדשות, עמידה בעקרונות הבנייה הירוקה, השקעה בכלי תחבורה שלא מתבססים על דלקי מאובנים, הגנה על אזורים טבעיים נרחבים בים וביבשה ועוד.
וכמו כל לווה טוב, שלא רוצה שדירוג האשראי שלו ירד, עלינו גם בסופו של דבר להחזיר את החוב שאנחנו לוקחים. הדרך לכך עוברת בשיקום המערכות הטבעיות (כמו יערות, אגמים, ביצות ונחלים) – בין השאר, בכדי שיאחסנו בתוכם פחמן דו-חמצני ויצמצמו את כמויותיו.
מאוברדראפט לשגשוג
השינוי הזה הוא אפשרי: אצלנו במשרד החוץ, למשל, הוצאנו לפועל מדיניות ירוקה, שבמסגרתה כבר חסכנו 36 אחוז מצריכת החשמל של המשרד, ובנוסף התקנו פנלים סולאריים, צמצמנו ב-30 אחוז את צריכת המים שלנו והוצאנו משימוש כלים חד-פעמיים בכל פעילויותינו. בכך התחלנו בתהליך של הקטנת האשראי האקלימי שאנחנו לוקחים – ואף הגדלת החיסכון בבנק, באמצעות תרומה למהלכים אקלימיים-סביבתיים עולמיים.
החזרת החוב האקלימי-סביבתי שלנו בארץ יכולה וצריכה לעבור דרך יישום החלטת אמנת המגוון הביולוגי של האו"ם מסוף 2022, שעליה חתומה גם ישראל: הגנה על 30 אחוז משטחי היבשה והים עד 2030. בנוסף, יש לפתח תוכנית לאומית מסודרת לאיפוס מלא של גזי החממה של ישראל עד 2050, כפי שהתחייבה המדינה בוועידות האקלים האחרונות בשארם א-שייח' ובגלזגו.
מעבר לכך, דרך עיקרית נוספת להתמודד עם ה"חוב" הסביבתי שלנו היא באמצעות אחד התחומים שישראל מצטיינת בהם יותר מכול – פיתוח של חדשנות אקלימית-סביבתית. פתרונות ישימים, מעשיים וזולים, שמתאימים לעולם המתפתח כמו גם לעולם המפותח, יעזרו לכולנו, כאנושות, להחזיר את האשראי שלקחנו מהאקלים והטבע – ולנוע לעבר שגשוג ורווחה עולמיים.
השגריר גדעון בכר הוא השליח המיוחד לשינוי האקלים ולקיימות במשרד החוץ.
