יום כיפור הוא הזדמנות לחשבון נפש, בין אם הוא דתי או חילוני. אנחנו נקראים לקחת פסק זמן משטף החיים ולחשוב במי פגענו וממי עלינו לבקש סליחה, בתקווה שנוכל לפעול בצורה טובה יותר בעתיד. האסונות הסביבתיים שמתרבים בחודשים האחרונים אמורים לגרום לנו להרהר השנה גם בנושא החלק שלנו ביצירת משבר האקלים. עם זאת, לא קל לקשר את חשבון הנפש הפרטי שלנו למשבר האקלים, מאותן הסיבות שבגללן לרובנו קשה לקשר את נושא משבר האקלים לתחום המוסר גם בלי קשר ליום הכיפורים. ממי בדיוק אנחנו אמורים לבקש סליחה – מהקרחונים? מהאטמוספרה?
ראשית כל, עולה השאלה הבסיסית: האם פעולה שתורמת למשבר האקלים היא לא-מוסרית? אני מבין את שדה הפעולה המוסרי בתור שדה הפעולה הבין-אישי, כך שהשאלה האם פעולה מסוימת היא מוסרית תלויה בשאלה האם היא פוגעת באדם אחר וגורמת לו לסבל. אין ספק שמשבר האקלים יפגע (וקרוב לוודאי שכבר פוגע) באנשים רבים. התופעות שהוא מביא איתו, בהן בצורות, הצפות, שריפות וסערות תכופות יותר ועוצמתיות יותר, התפשטות המדבר ועליית פני הים, צפויות לגרום לנזק כלכלי אדיר, להפוך עשרות מיליוני בני אדם לפליטים, להחמיר את בעיית הרעב בעולם ולפגוע באופן מיוחד באוכלוסיות החלשות ביותר.
אם עץ נופל ביער ואני לא רואה את זה – האם הוא באמת נפל?
כאמור, קיים פער מחשבתי בין הפעולות היומיומיות שלנו, שתורמות למשבר האקלים, לבין התחושה האפשרית שאנחנו עושים משהו לא בסדר. הסיבה ראשונה לכך היא המרחק שקיים, במרחב ובעיקר בזמן, בין הפעולות שלנו לבין התוצאות העתידיות שלהן, וכן בין המעשים הפשוטים שלנו לבין שרשרת הפעולות המזהמות שאיפשרה אותם. כשאנחנו מזמינים סטייק מדיום-וול במסעדה אנחנו רואים את המלצר נושא אותו על צלחת מהמטבח לשולחן, אבל לא את המסע המזהם של הבשר במשאית, בספינה או במטוס, את פליטות גז המתאן של הפרה במהלך חייה או את השטח המיוער שנכרת כדי לגדל את מזונה. כך גם כשאנחנו נוסעים ברכב או מדליקים את המזגן – אנחנו לא רואים את גזי החממה מצטברים באטמוספירה עשרות קילומטרים מעלינו, ונשארים בה במשך עשרות או מאות שנים. לא סתם הדור הצעיר מפגין נוכחות מסיבית במחאות שנוגעות למשבר האקלים – הם מבינים שההשפעה המזיקה של הפעולות שלנו היום (ואתמול) תהפוך לברורה יותר בעתיד, כלומר בהמשך חייהם.
כל אחד הוא מזהם קטן
הסיבה העיקרית השנייה שאחראית אצל רבים להיעדר של תחושת אחריות מוסרית מביצוע פעולות שתורמות למשבר האקלים נוגעת להבדלים העצומים בסדרי הגודל. בתור אדם פרטי, מזהם ככל שאהיה, ההשפעה שלי על תהליכים שמתרחשים בקנה המידה של העולם כולו היא מוגבלת, ולפעמים בא לנו פשוט לומר: עזבו אותי ואת כוס המים החד-פעמית שלי בשקט, והתרכזו בלהשפיע על דברים שמשנים באמת, כמו החלטות שמתקבלות ברמה של מדינות או של מפעלים ותעשיות.
ובכן, אין ספק שההשפעה של בן אדם אחד על האקלים העולמי היא לא עצומה. אך יחד עם זאת, אם אנחנו מסכימים שתרומה למשבר האקלים היא לא מוסרית כיוון שהיא מוסיפה לסבל אנושי, האם לא כדאי בכל זאת להשתדל ולהפחית אותה? כל אחד מאיתנו הוא נמלה קטנה שעובדת כל חייה בשביל להוסיף חופן גרגרי חול להר שעלול להתמוטט על ראשי ילדינו. האם לא כדאי להשתדל ולהוסיף לו כמה שפחות?
למצוא את האיזון
אם כך, הפערים במרחק, בזמן ובסדרי הגודל הופכים את ההתעלמות מהאופי המוסרי השלילי של הפעולות היומיומיות שלנו שתורמות למשבר האקלים לקלה – אך כדאי לנצל את ההזדמנות השנתית לחשבון נפש כדי להתמודד גם עם הסוגיה הזו. אני לא מציע לאף אחד לנסות להימנע לחלוטין מכל השפעה סביבתית שלילית, כמו שאני לא מציע לאף אחד לנסות לחיות חיי פרישות של קדושים – אבל כן מומלץ להיות מודעים יותר להשלכות של המעשים שלנו, ואולי לנסות ליישם לפחות דרך אחת כדי להפחית את השפעתנו השלילית בשנה הבאה: בין אם זה לנסוע יותר בתחבורה ציבורית, להשתמש בפחות כלים חד-פעמיים או לאכול פחות מוצרי מזון מן החי. כדי שביום כיפור תשפ"ג, נדע שיש לנו קצת פחות על מה לכפר.
