כלכלה כחולה: איך מנהלים כלכלית את המרחב הימי?

אחד הביטויים הבולטים לכשלי האסדרה במרחב הימי הוא תחום הדיג. על-פי נתוני האו"ם מ-2018 המובאים בספר, כ-90 אחוז מאזורי הדיג בעולם מתקרבים לקריסה או כבר נמצאים במצב של קריסה כתוצאה מדיג יתר. מצבו של הים התיכון חמור במיוחד: כשני שלישים ממיני הדגים המסחריים סובלים מניצול יתר, הפוגע ביכולתם להתחדש ומציב איום ממשי על שרשרת המזון הימית והמגוון הביולוגי. גם בישראל, הדיג הוא אחד השימושים המרכזיים במרחב הימי, ומספק פרנסה למאות אנשים העוסקים בתחום, לצד תרבות בילוי ופנאי. עם זאת, תרומתו לביטחון התזונתי מוגבלת: לפי נתוני משרד החקלאות לשנת 2021, הדיג בים התיכון מספק כ-20 ק"ג דגים לנפש בשנה ועל פי החברה להגנת הטבע הוא תורם כ-3 אחוזים בלבד מצריכת הדגים בישראל. עם זאת, טביעת הרגל האקולוגית שלו משמעותית במיוחד.

הספר מתאר פגיעה נרחבת בבתי גידול ימיים, במארג האקולוגי, במינים מוגנים ובמלאי הדגה, וכן נזקים הנגרמים מציוד דיג שהופך לפסולת ימית, שוקע לקרקעית ומתפרק למיקרו-פלסטיק. דיג בלתי מבוקר הוביל, לפי נתוני גרינפיס, לירידה של כ-25 אחוז בשלל הדיג בים התיכון בעשור האחרון, כאשר כ-50 אחוז מהשלל שנלכד בספינות המכמורת מורכב ממינים שאינם מסחריים, המושלכים מתים חזרה לים. נוסף על כך, מדי שנה נלכדים בציוד דיג בישראל כ-3,000 צבי ים המצויים בסכנת הכחדה. על אף שבישראל כבר החלה רפורמה בדיג, לדבריה של איסר איציק, היא "דוגמה לפעולה רגולטורית שננקטה כדי לתת מענה לבעיה קשה שכבר נוצרה" – רגולציה שנכנסה רק לאחר שנים של פגיעה מצטברת, מאבקים משפטיים ממושכים ונזק אקולוגי מתמשך.

דפוס דומה עולה גם בתחום זיהום הים, שבו הטיפול מתמקד לא אחת באירועי קיצון רק לאחר התרחשותם – דליפות נפט, זיהום חופים ופסולת, ולא במדיניות מניעתית סדורה. בשני התחומים הרגולציה קיימת אך פועלת בדיעבד, והתוצאה היא מאבק מתמיד בין אינטרסים כלכליים, סביבתיים ותשתיתיים, ללא מנגנון מתכלל שמאפשר ניהול מתואם ובר-קיימא של המרחב הימי. איסר איציק מדגישה: "במקום לחכות לבעיות, כדאי להיערך לקראתן מראש".