כבר בתחילת שנות התשעים נמנה פייטלסון עם אנשי המקצוע שהכניסו את החשיבה הסביבתית אל תוך מערכת התכנון הישראלית. התמונה באדיבות המצולם
בשנות השמונים, כשבישראל עוד לא פעלו בתי ספר ייעודיים ללימודי סביבה והמושג "קיימות" עוד לא היה חלק מהשיח הציבורי, החל פרופ' ערן פייטלסון את דרכו כסטודנט צעיר בפקולטה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. מה שהתחיל מתוך עניין בתכנון, מרחב וסביבה, הפך במשך יותר מארבעה עשורים לקריירה שחיברה בין מחקר אקדמי, עשייה ציבורית והשפעה ממשית על הדרך שבה ישראל מתכננת את עתידה. במהלך השנים הוא היה בין האנשים שסייעו לבסס את תחום לימודי הסביבה בארץ, ובהמשך אף לקח חלק בהקמת בית הספר ללימודי סביבה באוניברסיטה העברית. לצד פעילותו האקדמית, מילא תפקידים שונים במוסדות ציבוריים והיה מעורב בעיצוב מדיניות ותהליכי תכנון ברמה הארצית. השנה, במסגרת הוועידה השנתית ה-54 למדע ולסביבה, שתיערך ב-8–9 ביולי בבנייני האומה בירושלים, יוענק לפייטלסון פרס מפעל חיים מטעם האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה. זאת, כהכרה בתרומתו רבת השנים לשיח הסביבתי והתכנוני בישראל.
מאחורי פעילותו הציבורית של פייטלסון עומדת קריירה אקדמית ענפה באוניברסיטה העברית, שבמהלכה עסק במגוון רחב של תחומים ובהם מדיניות סביבתית, משק המים, תכנון שימושי קרקע, תחבורה והיערכות לרעידות אדמה. עבודתו שילבה במשך השנים בין מחקר תיאורטי לבין עיסוק מעשי בסוגיות תכנון וסביבה בעלות השפעה ישירה על המרחב הישראלי. במקביל עסק בניהול משאבי מים ובשיתופי פעולה אזוריים, כולל מחקרים ישראליים-פלסטיניים שעסקו במשאבי מים חוצי גבולות. במהלך הקריירה פרסם מעל למאה מאמרים בכתבי עת מדעיים, הנחה תלמידי מחקר רבים והיה מעורב בהכשרתם של חוקרים ואנשי מקצוע בתחומי הסביבה והתכנון. לצד הפעילות האקדמית, השתתף גם בגיבוש שורה של מהלכי תכנון מרכזיים בישראל, בהם הובלת הצוות הסביבתי במסגרת תוכנית אב "ישראל 2020", שנחשבה לאחד הניסיונות הראשונים לשלב עקרונות קיימות בשיח התכנוני המקומי.
כששילוב שיקולים סביבתיים בתכנון נחשב מהלך מהפכני
כבר בתחילת שנות התשעים נמנה פייטלסון עם אנשי המקצוע שהכניסו את החשיבה הסביבתית אל תוך מערכת התכנון הישראלית. במסגרת העבודה על תמ"א 31 – תוכנית המתאר הארצית שנועדה לתת מענה לגל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר – הוא הופקד על ההיבטים הסביבתיים של התוכנית, בתקופה שבה סוגיות של טבע, שטחים פתוחים ותשתיות סביבתיות לרוב לא נתפסו כחלק מרכזי מתהליך התכנון. "בגלל מצב החירום של העלייה הגדולה נפתח חלון הזדמנויות שאפשר היה להכניס דרכו רעיונות שלא היו עוברים בשום דרך אחרת", הוא נזכר. לדבריו, באותן שנים עצם הדרישה לשלב שיקולים סביבתיים בתכנון ארצי נחשבה חריגה ואף מהפכנית. "בשנות השמונים צריך היה להילחם כדי שהנושאים הסביבתיים יהיו חלק מהדיון", הוא אומר, ומדגיש: "היום זהו חלק אינהרנטי מתהליך התכנון".
פייטלסון מדגיש כי בתמ"א 31 הסביבה לא נתפסה כתוספת שולית או כעוד סעיף בדו"חות התכנון, אלא כיעד בפני עצמו. "הנושא הסביבתי לא נכנס רק כאחד התבחינים, אלא כיעד ומטרה בפני עצמם. בזכות המהלך הבאנו לחיזוק השמירה על הטבע ולהטמעת שיפורים סביבתיים דרך התוכנית". לדבריו, תמ"א 31 סימנה נקודת מפנה במערכת התכנון בישראל – מעבר מתפיסה שבה הסביבה היא חוות דעת חיצונית, למצב שבו היא חלק בלתי נפרד מתהליך קבלת ההחלטות. "תמ"א 31 שינתה לחלוטין את הנורמה", הוא אומר. "הנושא הסביבתי הפך מחוות דעת חיצונית לחלק אינטגרלי מתהליך קבלת ההחלטות. היום זה ברור מאליו שיש מתכננים סביבתיים בתוך צוותי התכנון. זה לא היה קיים עד אז". על תרומתו לתחום, הוענק לו בשנת 2015 אות "יקיר התכנון" של איגוד המתכננים בישראל.
מעבר למחקר ולתכנון עצמו, פייטלסון היה גם מהדמויות המרכזיות שעיצבו את תחום לימודי הסביבה בישראל. הוא היה שותף להקמת תוכניות אקדמיות בתחומי הסביבה, התכנון והמדיניות הציבורית, ובשנת 2016 נמנה עם מקימי בית הספר המתקדם ללימודי סביבה באוניברסיטה העברית בירושלים. לדבריו, הרעיון שעמד בבסיס התוכניות הללו היה ההבנה שבעיות סביבתיות אינן יכולות להיפתר מתוך דיסציפלינה אחת בלבד, אלא מחייבות שיתוף פעולה בין תחומי ידע שונים. "בתחום הסביבה צריך להיות מומחה רחב אופקי, להבין את הדיסציפלינות האחרות ולדעת לעבוד איתן", הוא אומר. גישה רב-תחומית כזו הייתה אז חריגה יחסית באקדמיה הישראלית, אך עם השנים הפכה לחלק משמעותי מהאופן שבו מוכשרים אנשי סביבה ומתכננים בישראל. "לפני 40 שנה הייתה קבוצה קטנטנה של אנשים שעסקו בסביבה. היום זו קהילה מקצועית שלמה", הוא אומר.
"יש תחומים שבהם ישראל ערוכה טוב למשבר האקלים, ויש תחומים שבהם אנחנו עדיין מאוד לא מוכנים", אומר פייטלסון. תמונה באדיבות המצולם
היעד הבא: מיפוי הפגיעות של ישראל לשינוי האקלים
גם היום, אחרי עשרות שנים של מחקר, הוראה ועשייה ציבורית, פייטלסון ממשיך לעסוק באחת הסוגיות הבוערות של התקופה: בשנתיים האחרונות הוא משמש כיו"ר ועדת ההיגוי למיפוי פגיעות לשינויי אקלים מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מהלך שנועד למפות את הסיכונים וההשפעות הצפויות של משבר האקלים בישראל. "יש תחומים שבהם ישראל ערוכה טוב למשבר האקלים, ויש תחומים שבהם אנחנו עדיין מאוד לא מוכנים", הוא אומר. לדבריו, מטרת המיפוי היא לא רק להצביע על הסיכונים, אלא גם להבין היכן נדרשת היערכות מיידית מצד המדינה והרשויות המקומיות. "המטרה של מיפוי הפגיעות היא לזהות איפה אנחנו עדיין לא ערוכים כדי לכוון את העשייה". גם היום, עשורים אחרי שהחל לעסוק בתחום, פייטלסון עדיין מנסה להשפיע על הדרך שבה ישראל נערכת לעתיד בעידן של משבר האקלים.
בואו לגלות מחקרים פורצי דרך בוועידה השנתית ה-54 למדע ולסביבה, שתתקיים בבנייני האומה בירושלים ב-8–9 ביולי >> להרשמה לוועידה.
