שתפו‬        

ד"ר נטע ליפמן

גלויה אחרונה מניו יורק

יש לנו הרבה מה ללמוד מארה"ב בכל הנוגע ליחס לסביבה ולמאבק במשבר האקלים – ויש גם כמה דברים שממש לא כדאי שנאמץ. אחרי שנתיים של כתיבת הטור ושנה וקצת בניו יורק, נטע חוזרת לארץ ונפרדת. טור אחרון
10 ביוני 2022



לפני שנה וחודש ארזנו שלושה ילדים ועשר מזוודות, נפרדנו בנשיקות מהמשפחה, השכנים והחברים והמראנו להרפתקה בת כשנה: חיים בניו יורק, במסגרת שנת השבתון של בעלי. זו הייתה שנה של הפסקה מהמוכר והידוע, הזדמנות לחשוף קצת את הילדים ואותנו לתרבות אחרת, לסגנון חיים אחר, לדרך חשיבה שונה. או במילים אחרות – הכי שונה שאפשר מהבית בקיבוץ נצר סרני. אך מעבר לכך, מבחינתי זו הייתה הזדמנות מצוינת, שנקרית אולי רק פעם בחיים, לראות מיד ראשונה מה קורה פה, מעבר לים, בכל הנוגע לנושא הסביבתי: איך מתייחסים כאן לפסולת, למיחזור, לכלכלה מעגלית, לטבע עירוני, לחדשנות טכנולוגית ולמשק מתפתח, איך מנהלים עיר תחת תחושת דחיפות של משבר אקלים – ואיך הכול עובד ברמה האישית-אזרחית, ברמה המוניציפאלית וברמה המדינית. או בקיצור: מה עובד פה ושווה להביא איתי הביתה – ומה נכשל, וחשוב להכיר כדי שלא נחזור על הטעויות גם בישראל.

את כתיבת הטור התחלתי לפני כשנתיים, עת הייתי המנכ"לית של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה – עמותה שלא למטרות רווח שפועלת כבר למעלה מ-50 שנה להנגשה וליצירת חיבור בין הידע המדעי בתחום הסביבה לבין הקהל הרחב ומקבלי החלטות, כדי לייצר מציאות טובה, בריאה ומקיימת יותר. בכל שבוע סיפרתי כאן על חוויותיי ותובנותיי, בטור שהוא חלק מפעילותה של "זווית" – מיזם רחב של האגודה שבמסגרתו אנחנו מפרסמים מדי יום בכלי התקשורת המרכזיים בישראל סיפורים בתחום הסביבה והמדע שנוגעים לחיים של כולנו. הרעיון של "זווית", ומכאן גם של הטור שלי, הוא להוציא את הסיפורים הסביבתיים מאותה "נישה" של אוהבי טבע ומחבקי עצים, ולספר אותם בתקשורת באופן שנוגע בחיים של כל אחת ואחד מאיתנו.

תקופה משונה לחיות בה בניו יורק

כשעברתי לניו יורק, גם הטור חצה את האוקיינוס ביחד איתי, וכך יצא שמדי שבוע חיפשתי זוויות סביבתיות (או אנטי-סביבתיות) חדשות בעיר האינטרקונטיננטלית ובמדינה הענקית הזו. הוא ליווה אותי כשמצאתי את עצמי מתחילה את הבוקר עם עדכונים מה"דיילי" של הניו יורק טיימס, מהוושינגטון פוסט ומבלומברג, במקום עם החדשות של גלי צה"ל.

Manhattanhenge on Times Square
מבחינתי זו הייתה הזדמנות מצוינת, שנקרית אולי רק פעם בחיים, לראות מיד ראשונה מה קורה בניו יורק ובארה"ב בכל הנוגע לנושא הסביבתי. Photo by Luca Bravo on Unsplash

הגענו לעיר באפריל 2021, בדיוק כשמבצע חיסוני הקורונה התחיל. אין ספק שמצאנו לעצמנו תקופה משונה לחיות בה בניו יורק: המטרופולין הענק שלא עוצר אף פעם קפא, המחסור הרגיל בדיור הוחלף בשלל עצום של דירות שחיכו רק לנו והכיתות בבתי הספר היו דלילות בתלמידים.

חוויותיי מהזמנים האלה זכו לתיעוד מיד ראשונה כאן בטור. כתבתי על הילדים שלי, ועל תוכניות הלימודים שמוצעות להם בבתי הספר הציבוריים של העיר, שמשלבות חשיבה הוליסטית על בעיות סביבתיות. על גינות קהילתיות ושווקי איכרים שמעודדים צריכה מקומית ואורגנית. על טבע עירוני. על שגשוגה של האופנה שכולה יד-שנייה. על מה שראיתי בעיר, ורציתי שתכירו גם.

משבר האקלים כעניין יומיומי

אז מהן המסקנות? האם כדאי לישראל להיות דומה יותר לארה"ב מהבחינה הסביבתית? ובכן, התשובה מורכבת. מצד אחד, אין ספק שתשומת הלב הציבורית והעניין הציבורי בנושאי משבר האקלים בפרט והסביבה בכלל בניו יורק הם נרחבים. הביטוי "Climate change" הפך למונח רווח כמעט בכל תערוכה חדשה, מיצג אומנותי, תוכנית פיתוח עירונית – או כאמור, סילבוס לימודי. כך לדוגמה, אפילו הרכבת התחתית של ניו יורק פרסמה כחלק ממאמציה לעידוד הנסיעה שילוט אגרסיבי תחת הכותרת: "רוצים לתמוך במאבק בשינוי האקלים? סעו ברכבת התחתית ותחסכו פליטות של גזי חממה". המאבק במשבר האקלים הוא עניין יומיומי ואזרחי, והעיר מסייעת לתושביה לקיים אורח חיים מקיים וסביבתי.

גם השיח הטבעוני הפך לפופולארי מאוד, ובמסעדות רבות בעיר – כולל רשתות מזון מהיר – מוצעת שורה מגוונת של תחליפי בשר. באופן כללי, נראה שבשנים האחרונות האמריקאים משתדלים להכניס לתפריט היומי שלהם קצת יותר פירות וירקות, וקצת פחות סוכר ותוספי מזון זרחניים.

ד"ר נטע ליפמן
האם כדאי לישראל להיות דומה יותר לארה"ב מהבחינה הסביבתית? ובכן, התשובה מורכבת. ד"ר נטע ליפמן

המגמה הסביבתית לא מתבטאת רק ברחוב – אלא גם בממשל. אמריקה של ביידן היא ללא ספק יותר מכוונת-סביבה, והיא מצהירה על כוונותיה להוביל את הספינה העולמית לעבר עתיד ירוק ומקיים יותר. נראה שהנשיא הנוכחי מבין את הסוגיה ואת הדחיפות שלה (ודאי יותר מאשר קודמו בתפקיד). לצערנו, פרט להצהרות רבות, ניכר שהוא נתקל בקשיים מבית ומחוץ ליישם את המדיניות שהתחייב אליה.

מצב תמידי של "סיילים"

מצד שני, חשוב לציין שחייתי בניו יורק – מדינה שמזוהה עם הצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית האמריקאית, ובמקומות אחרים המצב שונה בתכלית. ההבדל בין מדינות הוא ניכר: כשביקרתי ברחבי ארה"ב במהלך הקורונה, היה לי קל לדעת אם אני במדינה דמוקרטית או רפובליקנית ברובה לפי מספר עוטי המסיכות. השוני התבטא באופן דומה בחקיקה המקומית ובהלך הרוח בנושאים סביבתיים. אם בקליפורניה מצאתי חברות מסחריות שבאות ואוספות חיתולים מלוכלכים מהבית כדי למנוע מהם מלהגיע חלילה אל האוקיינוס בסוף דרכם, במונטנה היחס לטבע הוא כזה שבו רובי הציד נמכרים בחנויות ציוד טיולים, ליד שקי השינה והאוהלים.

מעבר לכך, הן במדינות רפובליקניות והן בדמוקרטיות, ארצות הברית הייתה ונותרה מדינת השפע. הצרכנות פה קלה עד בלתי נתפסת. כל דבר שנחשוק בו, מגומייה לשיער ועד טלוויזיה 75 אינץ', ימתין לנו בפתח הדלת בטווח של 48-24 שעות. נראה שהעיר עצמה חיה במצב תמידי של "סיילים", ושתמיד יש חג כלשהו שמתקרב, שלכבודו החנויות מתקשטות ומכריזות על מכירות מיוחדות. כל יום הוא יום מיוחד שכדאי לציין אותו, איך לא, בקנייה מתאימה.

US President Joe Biden arriving at COP26 World Leaders Summit of the 26th United Nations Climate Change Conference at the SEC
אמריקה של ביידן היא ללא ספק יותר מכוונת-סביבה, אך ניכר שהוא נתקל בקשיים מבית ומחוץ ליישם את המדיניות שהתחייב אליה. צילום: Alan Harvey/ UK Government

וזה אולי הסיפור האמיתי של אמריקה. היא הוקמה על ידי חלוצים שעזבו את אירופה המעמדית ורצו להתחיל מחדש במקום שבו המעמד העיקרי הוא זה שנרכש על ידי עבודה קשה וכסף שהצלחת לייצר בעצמך. מכונת הייצור חייבת לגדול ולהגדיל ולהכפיל ולהתפשט – כי אחרת, היא ככל הנראה תתחיל לספור את ימיה לאחור. בסופו של דבר, השינוי האמיתי שצריך להגיע הוא זה שיאפשר להחזיק כלכלה חזקה ומשמעותית בלי לפגוע בעתודות משאבי העולם.

הכלכלה, שהיא כיום הבעיה, יכולה להיות גם הפתרון. והשינוי הזה כבר מתחיל: חברות רבות מושקעות בקלינטק ובמעבר לאנרגיות מתחדשות. יותר ויותר ערים מפרסמות תכניות מתאר למעבר למשק יעיל ומאוזן אנרגטי. בנוף האורבני אפשר לראות גגות סולאריים רבים, ואת מרחבי המדינה מנקדות עוד ועוד טורבינות רוח.

לבצע את "קפיצת הגדילה" הסביבתית

בימי הקיץ האלה אנחנו אורזים מחדש, וחוזרים לארץ. הילדים גדלו והשתנו בזמן השהות שלנו בתפוח הגדול כמו שרק מתבגרים יכולים, אבל גם המטען החוויתי שלנו גדל: טיילנו המון בשמורות ובפארקים המדהימים שהמדינה הזו יודעת להציע, רכשנו חברים חדשים וכבר הרגשנו כמו מקומיים. אבל בית יש רק אחד – והוא היה ונשאר ישראל.

אני עוזבת את אמריקה, ואיתה גם את כתיבת הטור הזה, עם מחברת מלאה רעיונות ותוכניות: איך שומרים על המגוון הביולוגי, מייצרים טבע עירוני משמעותי, מקרבים קהילה לסביבה ולשמורות הטבע, בונים תכניות לימודים בנושא בעלי חיים בסכנת הכחדה, מטפלים במינים פולשים, מקדמים תרבות צריכה של יד שנייה, פועלים לבזבוז מזון ועוד רבים. רעיונות כאלה ונוספים יוכלו לאפשר לנו לעשות את "קפיצת הגדילה" הסביבתית. אם נבין שהשעה היא שעת קריאה, ושאנחנו חייבים לגייס את כל המערכות לטיפול רציני ומחייב בסביבה ובמשבר האקלים, נוכל לא רק להיערך טוב יותר לעתיד – אלא גם לייצר מנגנונים אמיתיים, שיוכלו לאפשר לנו לשנות את פני המציאות. נוכל לבנות עולם שמסוגל להתמודד עם המורכבות של משבר האקלים ואת הדחיפות שלו, ולהתאים את עצמו אליו כבר מחר בבוקר.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב- הארץ

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

    עקבו אחרי זווית