הקורונה מרימה, שוב, את ראשה המכוער וחוזרת לעיר ניו יורק. על פי הנתונים המתפרסמים בתקשורת, יש מגמה מדאיגה של עלייה במספר המאומתים והחולים בעיר. בשל כך, הודיע לאחרונה ביל דה בלאזיו, ראש העיר, שהתושבים, גם המחוסנים, מתבקשים לשוב ולעטות מסכות בחללים סגורים ולהקפיד על ריחוק חברתי, גם אם זה עדיין לא נחשב לחובה על פי חוק. גם מבצע החיסונים העירוני ממשיך במלוא עוצמתו ועובדי עירייה ומערכות תמך כמו תחבורה ציבורית מחויבים בחיסון ובבדיקות שגרתיות. לפני שבועיים אפילו התחילו לחלק 100 דולר למתחסנים על מנת לעודד את התושבים  להתחסן (צעד שניכר בייחוד בתורים ארוכים בעיר מחוץ למרכזי החיסון).

עם מגיפה עולמית שעושה רושם שנכנסת גם כאן בעיר לגל רביעי מטריד, ולמודי סבל מהמכה האנושה שקיבלה העיר ב-2020, התושבים לא מחכים להנחיות מרשויות העיר וכבר נוקטים בצעדי מנע. אחד מהם הוא הבחירה לערוך קניות בשווקים פתוחים ולא במתחמי קניות סגורים.

בסופ"ש האחרון הגעתי, יחד עם תושבים רבים אחרים, לאחד משוקי האיכרים בעיר. הפעם בחרתי בשוק האיכרים שממוקם ליד מוזיאון הטבע ברחוב 81 מערב ונושק לסנטרל פארק. זה רק אחד מתוך 50 שווקים עירוניים ברחבי העיר. הקונים עומדים בתורים מסודרים להפליא ליד דוכנים של ירקות ופירות טריים, מאפים ולחמים, גבינות ונקניקים, פרחים, ריבות, דבש, מייפל, חמוצים, זיתים ועוד מוצרים רבים שהגיעו מחוות הסובבות את העיר במדינת ניו יורק וגם מניו ג'רזי, מקונטיקט ומפנסילבניה.

לא מאוד זול לקנות ירקות ופירות טריים. גם אם השווקים הפתוחים מצמצמים מעט את פערי השיווק, עדיין זר בזיליקום גדול בעלות של 4 דולר לא מוגדר כ"שווה לכל נפש". לכן קיימים בעיר גם אתרי חלוקה של "קופסאות אוכל" למעוטי יכולת בהם פירות ירקות ומוצרים נוספים שהגיעו מהחוות השכנות לעיר.

לבד מרכישה של מוצרי מזון ניתן גם להביא את שיריי המזון הביתיים לפחי קומפוסט ייעודיים. לפני שהקורונה היכתה בעיר במרץ 2020, היו עשרות מתחמי קומפוסט פתוחים לציבור ועודדו את התושבים להביא את שיירי המזון לשווקים ולסייע במחזור ויצירת קומפסט מקומי. הקיצוצים העירוניים שהביא אתו משבר הקורונה פגעו גם במיזם הזה ונכון להיום רק מחצית מהאתרים פועלים.

את כל המיזמים הללו מוביל ארגון GrowNYC, שמבקש לשפר את איכות החיים של תושבי העיר ניו יורק באמצעות תוכניות סביבתיות, שהופכות קהילות עירוניות למקיימות ומעצימות את כל תושבי העיר על מנת להבטיח סביבה נקייה ובריאה.

משבר הקורונה רק הדגיש את החשיבות של שווקי איכרים, גינות קהילתיות וקומפוסטים. בזירה המקומית בתוך כרך גדול, צריכה של מזון טרי שמגיע מחקלאים מקומיים היא כלי בעל ערך רב, שבאמצעותו יכולים התושבים לבצע בפעולות קטנות שינוי עמוק בהרגלי הצריכה שלהם וכך לסייע במאבק בשינוי האקלים.

מיזמי השווקים הירוקים העירוניים מסייעים באופן משמעותי להפחית את טביעת הרגל הפחמנית של המזון שאנחנו צורכים. בשוק מקומי כזה אנחנו רוכשים סחורות המיוצרות בקהילות המקומיות שלנו או בסמוך אליהן, זאת לעומת רכישה ברשתות מזון, שם רבים מפרטי המזון מגיעים ממרחק של אלפי קילומטרים. על ידי צמצום המרחק הזה בין היצרן לצרכן ניתן להפחית את ההשפעה הסביבתית של המזון. מזון מקומי אינו יוצר טביעת רגל פחמנית גדולה בטיסות, בהפלגות או בנסיעות ארוכות במשאיות ענקיות מקוררות. כך, צריכה מקומית מצמצמת משמעותית את צריכת הדלק וזיהום האוויר. אין צורך במתקני הובלה, מתקני אריזה או קירור.

בנוסף, השווקים בניו יורק ממוקמים באתרים מרכזיים ונגישים בעיר ולקונים קל להגיע אליהם ברגל או באופניים (בניגוד למרכולים גדולים שממוקמים לרוב רחוק ממרכזי הערים ודורשים נסיעה ברכב).

וכל זה עוד לפני שדיברנו על הערכים התזונתיים החשובים שיש למזון טרי על פני כזה שהוקפא והופשר.

קנייה ישירה מהחקלאי גם מצמצמת משמעותית את כמות האריזות והפלסטיק שמשתמש בו החקלאי ובמידה רבה מצטמצמת גם השלכה מיותרת של מזון וכך נמנע בזבוז מיותר שמתרחש לא אחת כשמדובר בשינוע ארוך ומורכב.

גם חווית הקניה היא עניין חשוב. הביקור שלי שוק האיכרים ביום ראשון שמשי ובהיר במנהטן היה ללא ספק נעים ומרגיע. חרף הקהל הרב שהיה במקום, המתחם היה מאורגן מאוד וגם הקונים וגם המוכרים הקפידו על כללי הקורונה, המסכות, הריחוק החברתי וכו'.

הקונים לא רק העמיסו מוצרים לסל, אלא גם שוחחו עם החקלאים על טיב הסחורה ומרכיביה. באחד מהדוכנים שעמדתי בהם הראה המוכר תמונה מהנייד שלו של דוב שחור שביקר אצלו בחצר באותו הבוקר (בחווה בניו ג'רזי, כשעה ממרכז העיר). מוכר אחר דיבר איתי על מתכון החמוצים של אמו הטורקית, שהזכיר עד מאוד את המתכון של אמא שלי ועם המוכרת השלישית שוחחנו על התקן הירוק של החווה שלה.

חקלאות מקומית היא ללא ספק ערך לא רק מבחינה סביבתית אלא גם קהילתית. נעים לדעת מאיפה הגיע האוכל שלי כמו שנעים לדעת שהקנייה שלי מסייעת לקהילה מקומית להמשיך ולהתפרנס בכבוד, עסקים שבתורם כמובן מציעים עוד מקומות עבודה זמינים בסביבה.

נזכרתי בכל זה גם על רקע הפגנות החקלאים שהתקיימו שבוע שעבר בארץ, בשל הרפורמה החדשה שמאיימת על ייצור תוצרת מקומי. בלי להיכנס לעובי הקורה בפרטי הרפורמה ובדיונים על פתיחת התחרותיות, ניהול נכון וכו' ותוך סיוג דברי וגילוי נאות שאני בעצמי בת ההתיישבות העובדת (קיבוצניקית דור שלישי), אני חושבת שבעולם שחווה עכשיו מגפה עולמית שלא מרפה, קשה להקל ראש בתפקיד החקלאות המקומית. זו שנמצאת במרחק של נסיעה סבירה מאיתנו ויכולה לספק לנו תוצרת בטוחה, טרייה ומקיימת. כזו שלא תלויה בסגרים במדינות רחוקות, בעיצומים או חרמות של מדינות אחרות.

אם אפשר, תמיד אבחר בתוצרת מקומית, שמגיעה טריה מרחק שעות נסיעה בודדות מהשדה, לקנייה, לצלחת. כזו שלא משונעת על פני ימים ויבשות ולא מצריכה מנגנוני הקפאה וקירור מאסיביים ומצמצמת עקב כך בצורה משמעותית את טביעת הרגל הסביבתית והאקלימית של המזון שלנו.