בין אם אתם עושים את זה כמה פעמים בשנה או רק פעם ב… חופשה בחו"ל היא אחד הדברים שאנחנו מצפים לקראתו כמעט יותר מכל דבר אחר. ההתרגשות של אריזת מזוודה או תרמיל גדול, העלייה למטוס שייקח אותנו למקום אחר וינתק אותנו לזמן מה משגרת החיים, הניחוח החדש של מקום זר.
את הציפייה המתוקה הזאת אף אחד לא רוצה לקלקל במחשבה על ההשלכות הסביבתיות השליליות שמתלוות לתעשיית התיירות. ההשלכות האלה מתחילות כבר בטיסה, עם החלק המשמעותי של ענף התעופה בפליטת גזי חממה לאטמוספירה ובזיהום האוויר, ומגיעות עד להשפעות השליליות שיש לתיירים על אתרי טבע ברחבי העולם. לאור המצב, חברות תעופה מנסות בשנים האחרונות למצוא דרכים לצמצם את ההשפעה השלילית הזו. נוסעים חדי עין אולי הבחינו, למשל, בציון כמות גזי החממה שנפלטים בטיסה על גבי כרטיס העלייה למטוס, מהלך שאמור לעורר את מודעות הנוסעים לבעיה.
5 מיליון טונות של אשפה בשנה
כעת, חברת ריינאייר האירית, שהיא חברת הלואו-קוסט הגדולה ביותר באירופה (רק בשנה שעברה טסו בה כ-130 מיליון נוסעים), מנסה להפחית את ההשפעה השלילית על הסביבה בדרך אחרת: החברה יצאה לאחרונה בהכרזה שתהפוך בתוך חמש שנים לחברת תעופה נטולת פלסטיק. המשמעות עבור הנוסעים תתבטא בראש ובראשונה בארוחות: החברה מתכננת לעבור להגיש סכו"ם מעץ וכוסות נייר מתכלות ביולוגית לשתייה חמה. אך לא מדובר רק במזון ובשתייה בטיסה עצמה. "אנחנו מסתכלים גם על החלקים העשויים פלסטיק בתוך כלי הטיס, כדי לבחון אילו מהם עשויים פלסטיק שאינו מתכלה ולעבוד עם היצרנים על מעבר לסוגי פלסטיק מתכלים יותר". אומר קני ג'ייקובס, מנהל השיווק של החברה.
התכנית הסביבתית של ריינאייר לא מסתכמת רק בצמצום פסולת הפסטיק: בחברה יציעו לנוסעים לאפס את מאזן פליטות הפחמן הדו-חמצני של הטיסה שלהם (כמה מאות קילוגרמים של פחמן דו-חמצני לנוסע בטיסה של כמה שעות), באמצעות תרומה כספית מקוונת לארגונים שעוסקים בהתמודדות עם שינוי האקלים. המהלכים האלה צפויים, לטענתם, להפוך את ריינאייר לחברת התעופה ה"ירוקה" ביותר.
היוזמה של ריינאייר ללא ספק ברוכה, ואם אכן תמומש, מדובר בצעד מהפכני בעולם התעופה. לפי ארגון התעופה הבינלאומי (IATA), בשנת 2016 היו נוסעי הטיסות ברחבי העולם אחראים ליצירת למעלה מחמישה מיליון טונות של אשפה (כולל שמיכות ואוזניות, שמתברר שמושלכות פעמים רבות לפח בתום הטיסה), נתון שצפוי להכפיל את עצמו בתוך 15 שנים אם לא יינקטו צעדים משמעותיים. כיוון שריינאייר אחראית כיום להפעלתן של כאלפיים טיסות ביום, מדובר בצמצום של כמות לא-מבוטלת של אשפה, שחלק גדול ממנה הוא כמובן בלתי מתכלה. חישבו רגע רק על מגש הארוחה שאתם מקבלים בטיסה, והיזכרו כמה כלים ואריזות קטנות הוא מכיל בתוכו בנוסף לסכו"ם ולכוס השתייה.
זול בשבילנו, יקר לסביבה
אבל כשקוראים את האותיות הקטנות, אפשר לראות שלא מדובר במהלך שיכחיד לחלוטין את הפלסטיק מהטיסות. בחברה אומרים שדבר כזה הוא בלתי אפשרי בשלב הזה; הכוונה כרגע היא לחתור להפסקת השימוש במוצרים וברכיבים שעשויים מפלסטיק בלתי-מתכלה בלבד.
כמו כן, מדובר במהלך מפתיע יחסית מצידה של החברה, בהתחשב בכך שמנכ"ל ריינאייר מייקל או'לירי, התבטא בעבר בחריפות כנגד פעילים סביבתיים (הוא אפילו טען ש"הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות איתם הוא לירות בהם"), וגם הכריז ששינוי האקלים אינו קשור כלל לפליטת גזי חממה על ידי האדם, אותם גזים שענף התעופה משחרר לסביבה בהיקפים נרחבים. כל אלה מצטרפים יחד לתהייה שמא המהלך של ריינאייר אינו פשוט מהלך שיווקי שכל תכליתו לשוות לחברה תדמית ירוקה כדי למשוך עוד נוסעים – "גרינווש", או בעברית התיירקות קלאסית.
התחושה הזאת מתעצמת לנוכח העובדה שההוזלה המשמעותית במחירי טיסות עם כניסת חברות הלואו-קוסט לשוק בשנות התשעים, הפכה את ענף התעופה לנגיש הרבה יותר – דבר שמשמח אולי את הצרכנים, אבל גם גרם בין היתר להגדלת כמות פליטות גזי החממה של הענף מ-88 מיליון טונות של פחמן דו-חמצני בשנת 1990 ל-156 מיליון בשנת 2005 – עלייה של 90 אחוז, שצפויה לעלות ב-45 אחוז נוספים עד 2035. עם זאת, הניסיון לצמצם את ההשפעה הסביבתית של ענף כה מזהם – אף אם מדובר בניסיון ראשוני – הוא הכרחי ואף מבורך.
לטוס על זרעי חרדל
ריינאייר מצטרפת במהלך הזה לחברות תעופה אחרות שמנסות בשנים האחרונות למצוא דרכים להפחתת ההשפעה הסביבתית שלהן. כך, למשל, חברת יונייטד איירליינס החלה להפעיל לפני קרוב לשנתיים פיילוט של שימוש בדלק סילון מהול בדלק ממקור ביולוגי (70 אחוז דלק סילוני ו-30 אחוז דלק ביולוגי) בקו שבין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו. לפי החברה, בעתיד הדלק הביולוגי יוכל להפחית את פליטות גזי החממה של המטוסים בכ-60 אחוז, כאשר ישתמשו רק בו ללא מיהול בדלק סילוני.
גם חברת התעופה האוסטרלית קוואנטאס יכולה להתגאות בכך שמטוס שלה השלים בחודש שעבר את הטיסה הראשונה בין ארה"ב ואוסטרליה שבה נעשה שימוש בדלק ממקור ביולוגי: כלי הטיס הצליח להעביר 15 שעות טיסה בין לוס אנג'לס למלבורן, כשהוא מתודלק ב-90 אחוז דלק סילוני וב-10 אחוז דלק ממקור ביולוגי המבוסס על זרעי חרדל – מה שהצליח לחסוך שבעה אחוזים (כ-18 טון) מגזי החממה שנפלטים בטיסה רגילה בנתיב הזה.
ולמרות זאת, יש עוד כברת דרך לעבור עד שטיסות יהפכו סביבתיות באמת. עד היום עדיין לא הצליחו לפתח דלק ביולוגי שמסוגל להטיס מטוס באופן בלעדי – הדרך היחידה היא למהול אותו בדלק סילוני (לפחות 50 אחוז, בשלב זה), מה שמפחית משמעותית את פליטת גזי החממה במהלך הטיסה, אך כמובן לא מבטל אותן. בנוסף, כיוון שמטוסים צורכים כמויות עצומות של דלק, גידול המקורות הביולוגיים שמהם מפתחים את הדלק יצריך משאבים כמו שטחי גידול, מים להשקיה ועוד. כדי לייצר את הדלק הביולוגי לטיסה המדוברת לאוסטרליה, למשל, נעשה שימוש בכ-150 אקרים (כ-600 דונם) של שדות חרדל. אפשרות מבטיחה נוספת לייצור דלקים ביולוגים היא גידול אצות רב- תאיות בים תוך שימוש במי הים ואנרגיית השמש, מבלי לתפוס קרקעות חקלאיות וללא צורך במי השקיה.
בהנחה שריינאייר אכן תצליח להסיר את כל מוצרי ורכיבי הפלסטיק הבלתי-מתכלים מהטיסות שלה, ייתכן שהאתגר האמיתי שלה יהיה להצליח לגרום לנוסעים לשתף פעולה, ולהפריד את הזבל שניתן למיחזור מתוך כמויות האשפה שמצטברות בסוף כל טיסה.