הפרחים לא נשתלו למטרות נוי. צילום: רעות אלון
כשנכנסים לאקדמיה בצלאל, עולים קומה אחת לקפיטריה, יוצאים אל המרפסת ופונים ימינה – מגיעים לגינה פורחת ומלאת חיים. למרות עושרם הצבעוני, הפרחים לא נשתלו שם למטרות נוי – סער כהן, סטודנט שנה א׳, שתל את הגינה במטרה להפיק ממנה צבענים שישמשו תחליף אקולוגי לפיגמנטים מלאכותיים. ״הקהילה הסביבתית באקדמיה צמחה מקרב סטודנטים שהנושא קרוב לליבם״, אומרת לירי ספטון, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי ואסיסטנטית במערך ״תו בצלאל בסביבה, קיימות וקהילה״.
לדברי ספטון, בשנים האחרונות נרשמה עלייה במספר הבוגרים המגישים בקשה לקבלת התו שניתן לעבודות העוסקות בסביבה, אך הפעם מלחמת ״חרבות ברזל״ הייתה אחד הנושאים המרכזיים בעבודות הגמר של הבוגרים הטריים. 41 סטודנטים קיבלו את הסימון הסביבתי השנה, ורבות מעבודותיהם עסקו במחזוריות של חומרים, של חפצים ושל החיים על כדור הארץ.
מהפך תדמיתי למצעים
מצעים הם כנראה אחד האריגים עם הבלאי הגבוה ביותר בבית, ויש להם נטייה להיערם ובסוף גם להישכח במחשכי הארון. ״שעטנז״, פרויקט הגמר של הדר חלפון ואחינעם תמר וירט מהמחלקה לעיצוב תעשייתי, עוסק באותם מצעים שהפכו לפסולת או איבדו מזוהרם. ״מצעים הרבה פעמים מושלכים כי הסגנון העיצובי בבית משתנה״, הן אומרות. ״לכן רצינו להשביח בד דהוי וישן שיוכל להתאים לעיצוב החדש, וגם להשאיר ממנו אזורים קטנים שמשמרים זיכרון כי זהו חומר גלם עם מטען רגשי״.
וירט וחלפון שילבו באריגים הישנים סיבי צמר באמצעות טכניקת ליבוד – דחיסה של צמר טבעי בעזרת מחט מיוחדת – ליבוד יבש – או בעזרת עיסוי הצמר במים וסבון – ליבוד רטוב. ״הטכניקה הזו שונה מאריגה והחיבור בין אריגי המצעים והצמר הוא לא טבעי, לכן ניסינו למצוא שיטה לשלב בין השניים״, הן אומרות. דרך החיבור בין הטכניקות השונות, הן אפשרו למצעים לצאת מחדר השינה האינטימי אל הסלון, וכך העניקו להם סבב חיים נוסף.
"רצינו להשביח בד דהוי וישן שיוכל להתאים לעיצוב החדש". צילום: ליהי ברגר
להפיח חיים בהריסות
הפרויקט ״על ההריסות״ של שי קסלברנר וגיא רון מהמחלקה לארכיטקטורה נוגע בהיסטוריה של הרס מבנים בישראל בעקבות מלחמות וגידול אוכלוסין. תוצר הלוואי של ההריסות הוא פסולת בניה – 7.6 מיליון טונות מיוצרים בארץ בכל שנה בעקבות בנייה חדשה ושיפוצים. ״שלד הבניין הוא החלק המזהם ביותר, והרעיון שלנו מציע תוספת לחוק התכנון והבנייה שעיקרו איסור על הריסת מבנים״, הם אומרים. קסלברנר ורון מציעים לבנות סביב השלד במקום להרוס אותו, וכמקרה בוחן בחרו בבניין הטקסטיל בתל אביב שחלקים רבים ממנו נטושים, ושיש סביבו מספר יוזמות להריסה ובנייה מחדש. הפתרון שהם הציעו היה שימוש במסגרת החלון, גם כאלמנט עיצובי וגם כאלמנט פרקטי כחלק מהגג של מבנה הקאנטרי שתכננו במקום הבניין הישן – וזאת כדי לצמצם את הפסולת כתוצאה מהריסתו.
פרויקט נוסף בשם ״שמלה מבטון״ של עומר משיח ושלי יבנין מהמחלקה לארכיטקטורה עוסק גם הוא בפסולת הבנייה בישראל מנקודת מבט של חומר אחד – הבטון. זהו חומר שבתהליך הייצור שלו נפלטות כמויות גדולות של פחמן דו חמצני, ואי אפשר לעשות בו שימוש חוזר. יבנין ומשיח יצרו הדמיה לתהליך הליניארי של ייצור הבטון והמחיר הסביבתי שלו, במטרה לקרוא לקהילת האדריכלים להיגמל מהשימוש בחומר המזהם והחד-גוני שנמצא – כמעט – בכל מבנה בישראל.
תוצר הלוואי של הריסות הוא פסולת בניה – 7.6 מיליון טונות מיוצרים בארץ בכל שנה בעקבות בנייה חדשה ושיפוצים. הדמיה: שי קסלברנר וגיא רון
ויצא חשמל מן המים
מחזוריות הגלים הופכת את הים למשאב העומד בבסיס הפרויקט ״OpenWatters״ של יואב בלבן, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי. את זרמי הים ותנועתם האינסופית אפשר לרתום ליצירת אנרגיה מתחדשת, ולשם כך עיצב בלבן ״מחולל חשמל מוּנָע גלים״ – הוא בנוי בצורה של גליל שמזכיר טורבינת מים ושמניחים על קו המים, במפגש בין החול לים, והגלים שמסובבים אותו מפיקים חשמל.
כיום קיימים מספר פיתוחים טכנולוגיים להפקת אנרגיה ירוקה מגלים, אך זוהי טכנולוגיה מתפתחת ולדברי בלבן הציבור לא חשוף אליה מספיק. העיצוב של הגלגל שמודפס במדפסת תלת-ממד נשמר כקוד פתוח כדי לאפשר לכל מי שחפץ בכך להדפיס את המחולל. ״אנרגיית גלים היא תחום שעדיין לא עשה קפיצה התפתחותית, ואני שואף לייצר תנועה בעולם המייקרים על ידי שיתוף מידע מכיוון שהם בתורם יוצרים דחיפה לתעשייה״.
את זרמי הים ותנועתם האינסופית אפשר לרתום ליצירת אנרגיה מתחדשת. צילום: יואב בלבן
משחק סוף העולם
לילה אגוזי, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, יצרה חווית אנימציה אינטראקטיבית בשם ״?NowWhat״ שעוסקת בשאלת הקיום הזמני שלנו ושל כדור הארץ. ״לקחתי השראה מסיפורים מיתולוגיים ותרבותיים וצפיתי בהרבה סרטי טבע״, היא אומרת. המשחק מתחיל מכוכב לכת ריק וחשוף, כשכל לחיצה עליו עם העכבר מצמיחה בו אלמנטים חדשים – תחילה סלעים, לאחר מכן צמחייה ובעלי חיים ובהמשך דמויות שמזכירות את בני האדם. ״ויהי אור״, צוחקת אגוזי בזמן שאני מתנסה במשחק. ככל שהאנימציה מתקדמת כך גם מתגבשת ההבנה מהו סופו של הכוכב, דבר שמעלה תהיות על הפגיעה שלנו בטבע ובכדור הארץ, וגם שאלות על מחזוריות החיים והמוות והמשמעות שלהם בעולמנו. המשתמש חווה יצירה של עולם ולאחר מכן הרס ואובדן שלו, כך שאי אפשר להתעלם מההקבלה לעולם שלנו שבו יש משבר אקלים, זיהום אוויר והכחדת מינים. ״הפורמט שבחרתי מאפשר להעביר נרטיב שלא מצריך מילים, כלומר זוהי חוויה על מחזוריותו של כוכב שעומדת בפני עצמה״.
אומנות הסטוריטלינג
ככל שהאנימציה מתקדמת כך גם מתגבשת ההבנה מהו סופו של הכוכב. הדמיה: לילה אגוזי
״אומנות מאפשרת לנו לראות את היופי של הטבע, לחבר אותנו אליו, לייצר תחושת קרבה ולעורר רגשות כלפיו״, אומרת אוולין (אווי) אנקה, אומנית סביבתית רב תחומית, פרימטולוגית וחוקרת שימור טבע. לדבריה, אחת הדרכים להנגשת שימור סביבתי היא באמצעות אותם החומרים שהופכים לפסולת ומשקפים בצורה ישירה את הנזקים שגורם האדם לטבע. ״שימוש בפסולת פלסטיק, ברזל או עץ מחבר את הצופה אל התופעות שבהן אנחנו רוצים להילחם, ואומנות היא עוד דרך לספר סיפורים ולהנגיש מידע כדי לתת תקווה ופעמים רבות גם להניע לפעולה״, היא מסכמת.
