רבים מאיתנו חוו בחודש האחרון תחושות ייאוש ואובדן מול תמונות הקיבוצים, המושבים והיישובים ההרוסים אחרי המתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר. הרבה ממה שאיבדנו באותו יום נורא לא ישוב לעולם. אך אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מהחי ומהצומח זה ששיקום הוא אפשרי, ושחוסן הוא חלק טבעי ממי שאנחנו.
בפתיחת ספרו ״על פני האדמה״, חוקר הטבע דיוויד אטנבורו מתאר את העיר פריפיאט שבאוקראינה כ״מקום של ייאוש מוחלט״: העיר, שנפגעה מקרינה בעקבות פיצוץ הכור הגרעיני בצ׳רנוביל ב-1986, התרוקנה מתושביה, וכל שנותר בה הוא מבנים נטושים – תזכורת לחיים שהיו בה פעם. עם זאת, בסוף ספרו אטנבורו חוזר אל פריפיאט, ומספר שבמהלך השנים שחלפו מאז האסון הצומח התעורר בה – וכיום, צמחייה ובעלי חיים שונים משגשגים בעיר. זוהי דוגמה אחת מני רבות לכך שהטבע מסוגל לקום לתחייה מבין ההריסות – וכמוהו, גם אנחנו יכולים להיות חזקים וסתגלנים, לעבור תקופות מאתגרות ולהשתקם.
החיים על פני כדור הארץ עברו שינויים והתמודדו עם אתגרים רבים מאז היווצרותם לפני כחצי מיליארד שנה – ומצאו דרכים נועזות ויצירתיות להתגבר על המכשולים שניצבו בפניהם. ״יש בטבע דוגמאות רבות מאוד לעמידות מוגברת לתנאים קיצוניים, לסתגלנות מעוררת השראה וליכולת התאוששות מרשימה״, אומרת ד״ר אנה הלס, המנהלת המדעית של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה. להלן רק חלק קטן מהסיפורים האלו, שמאפשרים לנו לשאוב מהם תקווה וחוסן בימים אלו.
הסויה ששורדת בצ'רנוביל
אסונות גרעיניים כמו זה שאירע בצ'רנוביל הם בעלי השפעה קטסטרופלית על האזור שבו התרחשו – אך מסתבר שטבע יכול להתקיים אפילו בצל חשיפה תמידית לקרינה רדיואקטיבית. כך, חוקרים מסלובקיה שתלו פולי סויה בסמוך לצ׳רנוביל – ומצאו שאלו הצליחו להתרגל לסביבה העוינת ולשרוד. החוקרים חשפו שהצמחים פיתחו מנגנון הסתגלות: הם גילו שחלבון בשם Cysteine synthase, שאחראי על הגנה על הצמח, נמצא בכמות גבוהה פי 3 בפולי הסויה שגדלו בצ׳רנוביל.
האלמוגים שחסינים להתחממות המים
דוגמה נוספת להסתגלות יוצאת מן הכלל מגיעה אלינו משוניות האלמוגים – אחד מפלאי הטבע היפים והעשירים ביותר במגוון ביולוגי. עליית הטמפרטורות בעקבות פליטות גזי החממה (כדוגמת פחמן דו-חמצני) גורמת לים להפוך לחם וחומצי יותר, מה שפוגע קשות בשוניות אלמוגים רבות ברחבי העולם, שמלבינות ומתות – ויחד איתן נעלם עולם עשיר של יצורים ימיים אחרים. עם זאת, בנוף המדאיג הזה קיים שביב של תקווה, שמגיע מהשונית הביתית שלנו – ריף האלמוגים באילת: נמצא שהאלמוגים בים סוף עמידים יותר להשפעת הטמפרטורה והחומציות במים. מעבר לכך, הם גם ממשיכים להעמיד צאצאים באותו קצב ובאותה איכות למרות התנאים המשתנים. ייתכן שהדבר נעוץ בכך שמקורם ההיסטורי של אלמוגים באזורנו הוא במצר באב אל-מנדב שבסמוך לתימן, שבו הטמפרטורות גבוהות מאוד – כלומר, האלמוגים פיתחו באזור הדרומי חסינות לחום, שמשמשת אותם גם כיום. לכן, השונית שלנו היא מעין ״מקלט״, שבו חיים אלמוגים שעמידים לתנאי הקיצון –ושמעבר להישרדותם האינדיבידואלית, יוכלו גם לשמש כ"בנק גנטי" עבור אלמוגי העתיד.
השממיות שמצמיחות מחדש את זנבן
דוגמה מעניינת אחרת מגיעה מעולם הזוחלים: לטאות ושממיות ממינים שונים פיתחו מנגנון הישרדות והגנה שמאפשר להן לנתק את הזנב כדי להטעות טורפים. מדובר בדוגמה בולטת לאוטוטומיה – תופעת ניתוק עצמי של אברי גוף שנצפתה אצל בעלי חיים שונים, החל מסלמנדרות ועד לתמנונים ועכבישים. במקרה של הלטאות והשממיות, ההפתעה האמיתית מגיעה דווקא אחרי הניתוק – כשהחיה מגדלת מחדש איבר דמוי זנב. אומנם בגרסה המחודשת של הזנב אין עצמות ושרירים (בניגוד לזנב המקורי), אך הוא מפצה על האיבר האבוד ומאפשר לה תנועה יציבה. כך, הטבע מצמיח בדרכו המיוחדת חלקי חילוף לגוף החי.
הנמלים שמטפלות באחיותיהן הפצועות
נמלים מהמין מגפונרה אנאליס (Megaponera analis) פועלות לפי עקרון שכולנו ראינו היטב את חשיבותו מאז פרוץ המלחמה: התגייסות קהילתית למען הפרט. נמלים אלו, שמצויות באפריקה, ניזונות באופן בלעדי מטרמיטים – ולעיתים קרובות הן נפצעות קשה בקרב עימם ואף מאבדות חלק מגפיהן. אבל הפועלות הבריאות ששרדו את הלחימה לא נוטשות את אלו שנפגעו, אלא מגלות ערבות הדדית יוצאת דופן ואוספות את הפצועות חזרה לקן. שם, הנמלים שלא נפצעו מנקות את הפצעים הפתוחים של חברותיהן באמצעות פיהן, והטיפול המסור מצליח להציל את חייהן של לא פחות מכ-90 אחוז מהנמלים הפצועות.
היצור הימי ששב מן המוות
בעל חיים ימי יוצא דופן מאתגר גם את התפיסה עתיקת היומין של חיים ומוות. הבוטריל הפרחוני (Botryllus schlosseri) הוא יצור חסר חוליות שחי במושבות בגודל סנטימטרים ספורים, על סלעים ואפילו על ספינות. תוחלת החיים של פרט בודד במושבה הוא שלושה שבועות, כשפרטים צעירים גדלים מתוך הפרטים הבוגרים, הופכים לבוגרים בעצמם – ובסיום חייהם מתכווצים ונעלמים בעודם בחיים אל תוך המושבה, שממנה גדלים ניצנים חדשים. כך, המושבה ממשיכה לחיות עוד ועוד. מעבר לכך, מעגל החיים והמוות של הבוטריל לא נגמר ברמת הפרט הבודד: נמצא שהמושבה כולה מזדקנת – ואז מצעירה שוב, במקטעים של תשעים יום, שבסופם התהליך חוזר על עצמו מהתחלה. בדיוק כמו מעגליות החיים של עוף החול המיתולוגי, שנולד מחדש שוב ושוב מהאפר ומהמוות.
רק קצה הקרחון
״הטבע יכול לשמש כמקור לפליאה, ולהזכיר לנו את החוסן האישי שלנו בזמנים מאתגרים", אומרת הלס. ואכן, הדוגמאות הללו הן רק קצה הקרחון מבין אינספור סיפורים שהצמחים ובעלי החיים מספקים לנו על הישרדות בתנאים קשים, על יכולות שיקום וריפוי ועל ערבות הדדית. כך, הם מלמדים אותנו שהחיים חזקים יותר מהכול, ושימים טובים ושמחים יותר עוד יגיעו.
