שתפו‬        

טל כהן

הטפטוף של המזגן שלך שווה כסף

מחקר חדש של הטכניון קובע שאיסוף מים ממזגנים ומגשמים יכול לספק עד רבע מצריכת המים הביתית בישראל ולחסוך סכומי כסף גדולים לצרכנים הפרטיים. אז למה אנחנו לא משתמשים בהם?

16 בנובמבר 2018



 

דו"ח מבקר המדינה האחרון קבע שרשות המים לא עשתה מספיק כדי למצות את פוטנציאל המים הטבעיים (מי התהום) הזמינים. ביקורת זו מגיעה בשעה שההפקה של המים הטבעיים בישראל חווה ירידה דרמטית בשנים האחרונות בשל התמעטות המשקעים וזיהום של מקורות מים.

נדמה שהפתרון העיקרי של המדינה למשבר המים הוא הקמה של עוד מתקני התפלה – שניים בחמש השנים הקרובות בלבד. אחד מאותם מתקנים, כפי שפורסם לאחרונה על ידי משרד אנרגיה, יהיה "הגדול מסוגו בעולם", ויפיק מדי שנה כ-200 מיליון מטרים מעוקבים של מים, כמות השווה לכמעט רבע מהצריכה בישראל לשימושים ביתיים.

בעוד שברשות המים מתכננים לשאוב מי ים ולהתפיל אותם במתקני ענק, שצורכים כמויות עצומות של אנרגיה (ומייצרים פליטות משמעותיות של גזי חממה בשל כך), לפי חוקרים מהטכניון, מקור מים משמעותי ולא מנוצל נמצא אצל רובנו ממש מתחת לאף, או ליתר דיוק על גג הבניין וקירותיו. החוקרים גורסים כי איסוף של מי גשם מהגגות בחורף ושל מי מזגנים בקיץ יכול לספק עד רבע מצריכת המים הביתית – אם רק המחוקק הישראלי יתיר לעשות בהם שימוש.

ישראל מאופיינת במזג אוויר ים-תיכוני: במרכז הארץ ובצפונה יש קרוב ל-50 ימי גשם בשנה ממוצעת. מרבית ימי הגשם מרוכזים בתקופת החורף, והקיץ יבש כמעט לחלוטין, לפחות מבחינת משקעים. מבחינת לחות, ובמיוחד במישור החוף, הקיץ מתאפיין בלחות גבוהה שיכולה להגיע  בשעות היום עד למעל-80 אחוז (בשילוב עם מעל 30 מעלות צלזיוס מדובר בעומס חום כבד). החום הכבד מוביל לשימוש נרחב במזגנים שתוצר הלוואי שלהם הוא מים שמתעבים מהאוויר כחלק מתהליך הקירור (והייבוש) של האוויר.

החוקרת תמר עופר, בהנחייתו של פרופ' ערן פרידלר מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון, בדקה את האפשרות של איסוף מי גשם ומי מזגנים ושימוש בהם לצרכים הביתיים, שאינם כוללים שתייה, ואת ההשפעות הסביבתיות שצפויות למהלך כזה. המחקר הוצג בכנס מים בינלאומי שהתקיים בחודש שעבר בטכניון, הראו שברמת הבניין ניתן לאסוף כ-75 אחוז ממי הגשם שיורדים בעונה, ו-100 אחוז ממי עיבוי המזגנים.

הסיבה לכך שלא ניתן להשתמש בכל מי הגשם היא שבאירוע הגשם הראשון, או בכזה שמגיע לאחר תקופה יבשה ארוכה, המים שמתנקזים מהגג סוחפים עמם את האבק והלכלוך שהצטברו, ולכן אינם ראויים לשימוש. החוקרים מציינים כי איסוף של מי גשם ומי עיבוי מזגנים יכולים לספק בין 25-19 אחוז מהצריכה הביתית, בהתאם למיקום הגיאוגרפי (בצפון ישראל יותר ובדרום המדינה פחות).

העלות של קוב (אלף ליטר) מים מותפלים מוערכת בכשלושה שקלים. הצריכה הביתית לאדם היא סביב ה-100 ליטר ליום (שלושה קוב בחודש). לכן, משפחה עם חמש נפשות יכולה לחסוך 3.75 קוב למים בחודש – מאות שקלים בשנה. אם נכפיל את החיסכון הזה במספר בתי האב בישראל נגיע לכמויות רציניות מאוד של מים וכסף שניתן היה לחסוך בישראל מדי שנה.

משפחה של 5 נפשות יכולה לחסוך מאות שקלים בשנה בזכות ניצול מי המזגן והגשם. תצלום: fredrick suwandi – unsplash

 

מקור מים לא מנוצל

קציר של מים מהאוויר הוא טכנולוגיה שדובר בה לא מעט בשנים האחרונות. חברות רבות, ביניהן WaterGen הישראלית, מוכרות לכל העולם טכנולוגיות שעיקרן הפקת מים מהלחות שבאוויר. היעילות של אותן טכנולוגיות לא מתקרבת ליעילות של התפלת מי-ים, משום שהאנרגיה שדרושה כדי להפיק ליטר מים מהאוויר גדולה בעשרות מונים מזו שדורשה כדי להתפיל כמות זהה של מים. לכן מערכות כאלה משמשות בעיקר במצבים של אין ברירה ובמקומות שבהם לא קיימת גישה למי-ים שניתן להתפיל. אך מה אם תהליך הפקת המים הוא תוצר לוואי של פעילות אחרת שמבוצעת בלי קשר לצורך בהפקת מים, כך שלמעשה המים מתקבלים כמעט ב"חינם"?

מים הם תוצר לוואי של פעולת המזגן, ובמשך תקופות ארוכות בשנה האספקה שלו היא רציפה (כלומר, יומיומית), זאת בשונה ממי סערה שיורדים לעתים רבות בבת אחת בפרק זמן קצר. בנוסף, שימוש במי עיבוי המזגנים הופך אותם ממטרד לא מנוצל למשאב.

לפי פרידלר, בדירה שבה 85 מטרים רבועים מקוררים (שטח הדירה גדול יותר, אך ההנחה שלא כל הדירה מקוררת), אם הטמפרטורה בחוץ היא 28 מעלות והלחות היחסית היא 61 אחוז – אז ביום אחד ניתן להפיק מבניין מגורים ממוצע בישראל כ-1.6 קוב של מים (1,600 ליטר), כמות שיכולה לספק את צרכיהם של כ-16 משתמשים.

את ההשפעות הסביבתיות של איסוף מי גשם ומי מזגנים ושימוש בהם לצרכים הביתיים, לא כולל שתייה, השוו החוקרים להשפעות שכרוכות בייצור של מים מותפלים, זאת משום שבישראל רוב המים שמסופקים לצריכה הביתית הם מים מותפלים. "כל טיפה שאנחנו חוסכים היא למעשה חסכון בטיפה של מים מותפלים", אומר פרידלר.

סביבתי יותר מהתפלה?

מהמחקר עולה שהתפלה של קוב מים מותפלים דורשת מינימום של 3.7 קילו-וואט (עוד לפני העלויות האנרגטיות של הובלת המים), וכרוכה בייצור לא מבוטל של גזי חממה והשפעה שלילית על הסביבה הימית והחופית בסמוך למתקנים. מאידך, מי עיבוי המזגנים הם תוצר לוואי של פעולת המזגן, שאינו מצריך שימוש באנרגיה נוספת.

עד שלא יחול שינוי במדיניות, מיליארדי ליטרים של מים ימשיכו לזרום מהגגות ומהמזגנים ולרדת לטימיון. תצלום: CC0 Public Domain

 

באשר לאיסוף מי גשם, לכאורה מדובר במים שמונעים את זרימתם למי התהום, אך יש לזכור כי בישראל, בבתים רבים, המרזבים מתנקזים למדרכות ומשם למערכת הניקוז העירונית ולים. לכן, איסוף של מי גשם מהגגות מקטין, במקרים רבים, את העומס על מערכת הניקוז העירונית ואת הסכנה להצפות ברחובות הערים. לכן, יחסית לחלופת ההתפלה, איסוף מי גשם ומזגן הוא פתרון עם השלכות סביבתיות שוליות לעומת המחיר הסביבתי התפלה של מי-ים.

עד 2050, בעקבות גידול האוכלוסין, צריכת המים הביתית בישראל תגיע לכדי 1.5 מיליארד קוב – כמעט פי שניים מהמצב היום. כדי לעמוד ביעד זה, קובעי המדיניות מתכננים הכפלה ואולי שילוש של מספר מתקני ההתפלה שממוקמים לאורך חופי ישראל. בינתיים, איסוף ואגירה של מי גשם אסורה בישראל, עקב התנגדות משרד הבריאות שחושש שתחזוקה לא ניאותה של מכלי המים עלול לגרום לתחלואה ועל פי חוק המים משנת 1959, שקובע שכל מקורות המים בישראל, לרבות מי ניקוז ומי שופכין, הם "קניין הציבור ונתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ". כלומר, שימוש במים שלא באמצעות הרשת הארצית מהווה עבירה על החוק.

התוצאה היא שעד שלא יחול שינוי במדיניות, מיליארדי ליטרים של מים ימשיכו לזרום מהגגות ומהמזגנים ולרדת לטימיון.

 


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-וואלה!

שתפו‬