עבור אלו שחווים צורך תמידי ללוש, לקרוע או לפורר דבר-מה, המילה "קלקר" בוודאי מעוררת זיכרונות טובים; החומר המתפורר מהווה כלי הולם לפריקת מתחים בין האצבעות, או סתם למשחק בהיסח-דעת.
אם נבחן את שימושו המקורי של הקלקר, כחומר שממנו מייצרים ג'ריקנים, כלים חד-פעמיים ואריזות – נוכל לראות עד כמה הוא מבודד, קל יחסית וגם זול. אבל כמו שאתם אולי כבר יודעים, אומנם לקלקר יש תג מחיר נמוך, אך העלות הסביבתית שלו גבוהה: הוא מזהם מאוד.
כדי להתמודד עם הבעיה הזו, חוקרים מקנדה בשיתוף נציגי האומות הראשונות (הקהילה הילידית בקנדה), פיתחו תחליף מתכלה לקלקר, שמיוצר משאריות עצים.
פלסטיק מוקצף
אז מה זה בעצם קלקר? בפשטות, זהו סוג של פלסטיק, ששמו המדעי הוא פוליסטירן מוקצף. "מדובר בפולימר (חומר שעשוי ממולקולות ענק שבנויות מתת-יחידות שחוזרות על עצמן – נ"ס) שמופק מתוצרי זיקוק של נפט", מסביר פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמחלקה להנדסה כימית במכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון. "לפוליסטירן מוסיפים חומרים מקציפים, שיוצרים את בועות האוויר שבין החלקיקים שלו". האוויר הלכוד הוא שמעניק לקלקר את היכולת לבודד ובכך לשמור על הטמפרטורה של המוצרים שנארזים על ידו.
אז מה הבעיה? "קודם כול, הקלקר מיוצר ממשאב לא מתחדש – נפט, שתהליך הפקתו וזיקוקו גורם לזיהום אוויר, קרקע ומים ולפליטת גזי חממה", מסביר וולפסון. "בנוסף, זהו חומר סינתטי שלא מתפרק באופן טבעי ולא מתכלה, וכך הוא מוסיף לזהם את הסביבה". הקלקר נשבר לכדוריות קטנות בקלות כה רבה, עד כדי כך שזה עלול לקרות כבר בין הידיים שלנו. "הקלקר מוצא את דרכו אל היבשה או אל הים", מסביר וולפסון, "וכשהוא מתפרק עוד יותר, לננו-חלקיקים ולמיקרו-חלקיקים, הוא גם חוזר אלינו דרך הגשם, במים ובמזון".
ומה לגבי מיחזור? אומנם כבר יש תשתיות למיחזור קלקר בישראל, לצד סוגי פלסטיק אחרים, אבל לדברי וולפסון, גם זה פתרון מורכב, שיש לו בעיות רבות. "מיחזור של פלסטיק הוא תהליך שצורך אנרגיה רבה ומים רבים, ומייצר שפכים ופסולת", הוא אומר. בנוסף, העדר תמריצים ותשתיות מספקות למיחזור גורם לכך ששיעור מיחזור הפלסטיק הממוצע בישראל מאז שנת 2000 עומד על 4 אחוזים בלבד.
פירוק מהיר שיהיה
אז מה שונה בקלקר החדש? קודם כול, הוא מופק מחומר שקיים בעצים: התאית – מרכיב עיקרי של דפנות תאי הצמחים. תהליך ההפקה של הפיתוח החדש מהתאית דורש חום וכימיקלים בכמות פחותה מתהליך ייצור הקלקר הרגיל.
בנוסף, הפיתוח הירוק הזה מתאים לשימושים רבים, ובכך מהווה תחליף ראוי לקלקר המזהם: חומרי אריזה, לוחות בידוד תרמי ועוד; אך בגזרת ההתכלות, השוני בין השניים גדול מאוד: בעוד שהפוליסטירן עלול להוות עד 30 אחוז מהפסולת במטמנות, ופירוקו יכול להימשך מעל ל-500 שנה – הפיתוח החדש מתפרק באדמה תוך שבועות ספורים.
ד"ר פנג ג'אנג, חוקר מהפקולטה ליערנות באוניברסיטת קולומביה הבריטית שבקנדה, החל לפתח את החומר המוקצף המתכלה לפני מספר שנים, עם מטרה כפולה: להפחית את הזיהום מפוליסטירן ולמצוא שימושים חדשים לפסולת עץ. ג'אנג חבר לרג אוגן ולג'ו וונג, שני מנהלי הזרוע העסקית של האומה הראשונה ווט'סווט'ן (Wet'suwet'en), אחת ממעל ל-600 קהילות ילידיות שחיות בשטח המדינה, וכך החל שיתוף הפעולה ביניהם. כיום הצוות כבר נמצא בשלבי התכנון של המודל העסקי ואף מתעתד לפתוח מפעל ניסיוני בקולומביה הבריטית.
יותר תחליף קלקר, פחות שריפות
כאמור, לפיתוח החדש יש משמעויות ירוקות חיוביות מאוד, ובמקביל הוא גם בעל חשיבות עמוקה לקהילות "האומות הראשונות" שבקנדה. כמו אוכלוסיות דומות ברחבי העולם, גם הן מתמודדות עדיין עם קשיים רבים בעקבות הפגיעה ההיסטורית של הממשל באנשיהן ובמשאביהן – ובפרט אלה הטבעיים, שחשובים להן במיוחד.
אוגן מסביר שהפעילות התעשייתית שמתרחשת ביערות, שכוללת כריתת עצים נרחבת, משפיעה על הקהילות האלה מאוד משום שעבורן היערות הם יותר מסתם שטחים ירוקים: הם משמשים כמקור למזון ולתרופות, כאזורים בעלי חשיבות תרבותית וכמקומות פולחן. כמו כן, משבר האקלים מאיץ עוד יותר את התדרדרות מצבם. לכן, כל פיתוח שמביא לצמצום הפגיעה ביערות ובסביבה ככלל – הוא חשוב עבורם באופן מיוחד.
לדברי אוגן, השותפות עם מעבדתו של ג'אנג מאפשרת ליצור ביו-כלכלה (שימוש במשאבים ביולוגיים מתחדשים כדי לספק סחורות ושירותים באופן מקיים) "מבוססת-יער", שיש לה חשיבות נרחבת עבורם. "כך נוכל למצוא פתרונות להקלה על משבר האקלים ולהפחתת ההסתמכות שלנו על מוצרים מבוססי דלקי מאובנים, במיוחד בענפי הבנייה והאריזה", הוא מעיד.
אוגן מוסיף שבעשורים האחרונים היערות באזור נפגעו בשל מגפת חיפושית אורן ההרים ובשל שריפות; זאת ועוד, כמחצית מהעצים שנכרתים ביערות לא מפונים מהם – וכך הם הופכים לדלק אכזרי במיוחד בשריפות הרבות שבאזור. אם כך, שיתוף הפעולה בין האוניברסיטה לבין האומה הראשונה מאפשר פיתוח של מוצר חדש ומקיים באופן שמעצים את האוכלוסייה הילידית, ובמקביל עושה שימוש בעץ המיותר שנותר ביערות.
תחליפים, תחליפים
לדברי וולפסון, החלפת חומרים פלסטיים בחומרים ביולוגיים, כמו פטריות, שאריות חקלאיות, או עץ – היא פופולרית בימינו. "כך גם מונעים שימוש בחומר גלם חדש וגם נמנעים מהפסולת שנוצרת כשהחומר נזרק", הוא אומר. עם זאת, וולפסון מסייג ומסביר שיש לבחון את תהליך הייצור, את יעילותו ואת השפעותיו הסביבתיות גם כשמדובר בחומרים ביולוגיים.
ויש גם פתרונות יצירתיים אחרים. למשל, במחקר דרום–קוריאני נמצא שזחלי חיפושיות ממינים מסוימים מסוגלים לאכול את הקלקר, ובכך לסייע בהתמודדות עם פסולת הפלסטיק המזהמת.
ומה לגבי יוזמות אפשריות בישראל? "אצלנו אין כמויות כאלה של פסולת עץ שאפשר לנצל לייצור", מעיד וולפסון. אז עד שיהיו תחליפי קלקר יצירתיים גם אצלנו – כדאי לנסות להמעיט את השימוש בו, ובמידת הצורך – להשליך את השאריות לפח המיחזור הכתום.