כאישה חילונית שעוסקת בקיימות, קל לי להתבונן בחברה החרדית ולראות בה חברה שלא עוסקת ולא מתעניינת בערכי הסביבה. עם זאת, בימים אלו, שבהם ההאשמות הבין-קבוצתיות מרקיעות שחקים, מעניין לגלות שבתחום הקיימות והסביבה יש בינינו יותר מן המשותף ממה שמקובל לחשוב. בחינה מעמיקה של אורח החיים החרדי, שמעודד צניעות ופשטות, ושבו קיימות יוזמות קהילתיות בנות-קיימא כדוגמת גמ"חים, חושפת מגוון ערכים ומנהגים שמתיישבים עם עקרונות הקיימות, שמביאים לצמצום צריכה ולצמצום פליטות פחמן ומקדמים עתיד ירוק יותר.

בהיבטים מסוימים, אין ספק שאורח החיים החרדי מתנגש עם ערכים סביבתיים. שיעור הילודה הגבוה בחברה החרדית, שעומד על 6.64 ילדים לאישה חרדית – לעומת 1.96 לאישה חילונית, מכביד על משאבים, מגדיל את טביעת הרגל האקולוגית של כל משפחה ותורם להצטברות פסולת. נראה כי גם תפיסת הקיימות והמודעות לסביבה טעונים שיפור בחברה החרדית: כך למשל, במחקר שנערך בשכונה חרדית באשדוד נמצא כי כמחצית מתושבי השכונה לא חושבים שמיחזור פלסטיק ונייר הוא דבר חשוב, וטוענים שאין להם זמן לעסוק בכך. נתונים אלו מצטרפים לביטולו של המס על כלים חד-פעמיים בינואר האחרון, שהעלה לכותרות את סוגיית השימוש הנרחב בכלים חד-פעמיים בקרב הקהילה החרדית – מה שהציג אותה, במקרים רבים, ככזו שמתעלמת ממשבר האקלים.

יחד עם זאת, ובניגוד להנחות הרווחות, ערכי הסביבה והחברה באים לידי ביטוי בהיבטים שונים של אורח החיים החרדי – וגם לחילונים יש לא מעט ללמוד מהם.

ערים צפופות – ומקיימות

ראשית כל, הערים החרדיות מצטיינות במספר מאפיינים שמגדירים עיר מקיימת ובריאה, שמקדמת הליכה בה. מאפיין בולט אחד כזה הוא הוא צפיפות בנייה וצפיפות אוכלוסייה גבוהות. במצב כזה, האוכלוסייה מרוכזת באזור העירוני – והשטחים הפתוחים נשמרים. נוצר מארג עירוני שמאפשר שימוש במשאבים ציבוריים כמו תחבורה ציבורית, קופות חולים, מוסדות חינוך, תרבות וציבור, מתקני ספורט ועוד – וכך כמות התשתיות שנבנות עבור כל תושב יכולה להיות מצומצמת יותר. כל אלו מצמצמים את טביעת הרגל האקולוגית של העיר ואת השפעתה על משבר האקלים.

בהתאם, צפיפות האוכלוסייה בערים חרדיות היא מהגבוהות בישראל. אם בתל אביב, למשל, צפיפות התושבים עומדת על כ-9,000 איש לקילומטר רבוע, באלעד היא עומדת על 14 אלף איש לקילומטר רבוע – ובבני ברק על לא פחות מכ-29 אלף איש לקילומטר רבוע.

מאפיין נוסף של ערים מקיימות הוא שימוש בתחבורה ציבורית, שמהווה חלופה ידידותית לסביבה לרכב הפרטי. מעבר לכך שצמצום הנסועה ברכב פרטי מפחית פליטת פחמן, הוא גם עוזר להקל על עומסי התנועה – מה שהופך את הערים לבנות-קיימא יותר, כיוון שרכב שעומד בפקק תנועה, ועוצר ומאיץ שוב ושוב, שורף משמעותית יותר דלקי מאובנים בפעולתו ופולט יותר מזהמים.

כך, החברה החרדית עושה שימוש נרחב בתחבורה ציבורית, במיוחד באזורים עירוניים שמאוכלסים בצפיפות. מעבר לכך, כמות כלי הרכב לתושב בערים חרדיות קטנה משמעותית מזו שבערים חילוניות בישראל.

מאפיין עירוני מקיים שלישי הוא עירוב שימושי קרקע: זהו מצב שבו באותו אזור מתקיימים מספר שימושים שונים, כמו מגורים, מסחר, משרדים ושטחים ציבוריים. תכנון עירוני כזה מצמצם את כמות הנסועה, שכן אפשר להגיע בקלות בהליכה מהבית למכולת, לבית הספר או למבני הציבור.

נתוני קטגוריות הארנונה בערים החרדיות, כמו גם סיור פשוט בהן, מראים שהרחובות החרדיים הראשיים מתוכננים כך שקומת הקרקע של בניין נמצאת בקו הרחוב, ללא הפרדה ממנו – ומשמשת למסחר ולשטחי ציבור, בעוד הקומות העליונות של הבניינים משמשות לרוב למגורים. כך, האוכלוסייה החרדית, שכאמור משתמשת מעט בכלי רכב פרטיים, יכולה להישען על המסחר המקומי ועל השירותים הציבוריים שקרובים לבית.

מקדחה מגמ"ח

בנוסף למאפייני העירוניות המקיימת, הנתונים מראים שלמרות השימוש הנרחב בכלים חד-פעמיים, תושב או תושבת חרדיים מייצרים כמויות פסולת נמוכות משמעותית מאשר במרכזים עירוניים עשירים יותר: כ-2 קילוגרמים של פסולת לאדם בממוצע, בהשוואה ל-6-4 קילוגרמים לאדם בממוצע שמיוצרים בערים אמידות.

כמות פסולת נמוכה זו נובעת הן מערכים שמטפחים אורח חיים צנוע וצריכה מינימליסטית, שמקדמים מטבעם קיימות, והן מפעילותם של ארגוני צדקה (גמ"חים). קיימים גמ"חים שמייצרים תשתית יעילה לשימוש חוזר במשאבים (למשל, מציעים למכירה בגדי יד-שנייה לילדים ולמבוגרים), וכן כאלה שמאפשרים שימוש משותף ויעיל באמצעות השאלת חפצים, בגדים, מכשירי חשמל וכלי עבודה לתושבים. כך למשל, אם אדם צריך לעשות שימוש במקדחה פעם בחצי שנה, הוא לא חייב לרכוש אחת – אלא יכול לשאול מגמ"ח ולהחזיר לאחר השימוש.

מעבר לכך, גם אם המודעות לנושאים סביבתיים נמוכה יותר בקרב החברה החרדית – היא בכל זאת ישְנה, ומספר הולך וגדל של ארגונים בקהילה החרדית מעורבים באופן פעיל בקידום יוזמות קיימות. כך לדוגמה, עיריית בני ברק יישמה תוכנית קיימות מקיפה שכוללת ניהול פסולת, מאמצי מיחזור ויוזמות חינוך סביבתי.

חשוב לציין כי ערכי הקיימות והמודעות לסביבה הם לא זרים למסורת היהודית. היהדות מדגישה את החשיבות של ניהול משאבים אחראי ושל השמירה על איכות הסביבה באמצעות איסורים ומצוות כדוגמת "בל תשחית", שאוסר על הרס מיותר של מה שיכול להיות בו תועלת, והשמיטה, שבה האדמה נחה ומתחדשת ולא נעשה שימוש בחומרי הדברה ובדשנים (אלא כדי למנוע תמותה של העץ). עקרונות אלו מהדהדים בתוך הקהילה החרדית, מחזקים את מחויבותם לביצוע פעולות בנות-קיימא ומדגישים את ההתאמה בין ערכי הדת שלהם לדאגות הסביבתיות המודרניות.

קירוב לבבות לעתיד ירוק יותר

אני אישה שנשואה לאישה ויחד אנחנו מגדלות את שני ילדינו. יש לי שתי אחיות חרדיות ואחות שהייתה חרדית וחזרה בשאלה. למרות אורח חיי שלא מקובל בחברה החרדית, אני ואחיותיי מנסות למצוא את נקודות המפגש בינינו, ומצליחות לנהל את הקשר בינינו באהבה גדולה, לדאוג ולראות זו את זו. אנחנו יודעות שהקרבה בינינו חשובה מאוד לאמא שלי, שכולנו אוהבות, מכבדות ורוצות לשמח. הדבר מייצר מטרה חזקה מאוד עבור כל האחיות להתאמץ, להתגמש ולא לוותר על המשותף.

דווקא בתקופה של שסעים שגוברים בחברה הישראלית, חיוני למצוא בסיס משותף ומטרות משותפות לדורות הבאים. ההכרה בהיבטים הסביבתיים שכן קיימים בחברה החרדית מאפשרת לנו לגשר על הפער בינינו ולבנות חברה מכילה יותר, שחותרת לשיתופי פעולה בתחומים סביבתיים שבהם ערכי החברה החרדית מצטלבים עם אלה של העולם החילוני. יחד, נוכל לפלס נתיב לעבר עתיד ירוק ובר-קיימא יותר, שמכבד את המחויבות המשותפת שלנו לכדור הארץ.

ד"ר גל קרסו רומנו היא המנהלת האקדמית של תוכנית צוערים לשלטון מקומי וראשת חטיבת קיימות וממשל במכללה האקדמית תל חי. היא יועצת לרשויות מקומיות ומנהלת האתר "קיימות מוניציפלית".