השנה, אפילו נשיא ארצות הברית היה מודע לקיומו של פסטיבל ברנינג מן. אבל לא המסכות, התחפושות, המבנים המיוחדים או פסל האיש הבוער הובילו לפרסום נרחב של המאורע המדברי, שהתרחש בשבוע שעבר בצפון נבדה, אלא דווקא הנסיבות שהובילו לסגירתו: סופת גשמים חריגה בממדיה שגרמה להצפות אדירות, לבוץ טובעני ולנזקים נרחבים עד כדי שרכבי החילוץ שהגיעו לאזור התקשו להיכנס ולצאת מהמתחם.
אבל רגע לפני ששטח האירוע התמלא בבוץ – ובאופן אירוני למדי – היו מי שניסו למנוע את קיומו: קבוצה של פעילי סביבה, שחסמו את הכניסה לפסטיבל והתעמתו עם משתתפיו, בעודם מוחים על הזיהום הנרחב שלטענתם האירוע הענק הזה יוצר. ״מה זה איחור קטן לברנינג מן בהשוואה לכך שכדור הארץ שלנו בוער?״ טענו המוחים.
ההיפים של סיליקון ואלי
פסטיבל ברנינג מן הוקם באמצע שנות ה-80 על ידי קבוצה מחתרתית, היפית ואנטי ממסדית – והפך עם השנים לאחד מהפסטיבלים המיינסטרימיים ביותר בעולם. מדי שנה נוהרים אליו עשרות אלפי משתתפים (וביניהם ישראלים רבים) ל-9 ימים של מסיבות, מוזיקה ואומנות שבסופם מתקיימת שריפת פסל איש העץ, שהפכה לסמל ההיכר של האירוע.
יחד עם הפיכתו לפופולרי יותר ויותר, הפסטיבל החל למשוך אליו גם אוכלוסייה מבוססת: הייטקיסטים, ידוענים ומשפיענים. אחת התוצאות הישירות של אותה מגמה, היא העובדה שמשתתפים רבים מגיעים אליו עם קרוואנים יוקרתיים ואפילו מטוסים פרטיים – שנחשבים לאחד מהמזהמים הגדולים ביותר שקיימים. וכך, הקשר בין שנותיו הראשונות של הפסטיבל – למאורע שמתרחש במדבר בשנים האחרונות, הלך והתרופף: קנה המידה, האוכלוסייה ובמידת מה גם האידיאולוגיה שמאחוריו – השתנו.
והשנה היו אלה לא פחות מפעילי סביבה שמחו כנגד המארגנים של פסטיבל שהוקם תחת "עשרת העקרונות", שאחד מהם הוא: "לא להשאיר עקבות – קהילתנו מכבדת את הסביבה. אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם". בין היתר, המוחים קראו למארגנים, ש"חתומים" על עשרת העקרונות הללו – לאסור נחיתת מטוסים פרטיים במדבר, להפסיק להשתמש בפלסטיק חד-פעמי בשטחי הפסטיבל ולהפחית את השימוש הרב בגנרטורים מזהמים.
המוחים הצביעו על נתוני העלות הסביבתית של הפסטיבל: פליטה של כ-100 אלף טון של פחמן דו– חמצני בתשעת ימי הפסטיבל – כמות הפליטות ש-22 אלף מכוניות מייצרות ביחד, בשנה שלמה. בנוסף, בשדה התעופה הארעי שמוקם לכבוד הפסטיבל בסמוך לאתר, נחתו בשנה שעברה 2,200 טיסות של מטוסי צ'רטר קטנים ושל מטוסים פרטיים (לצורך השוואה, בנתב״ג נוחתים בממוצע כ-400 מטוסים ביום). זאת ועוד, מרביתם של כ-80 אלף המשתתפים שמגיעים מדי שנה לאירוע – עושים את הדרך במכוניות פרטיות, כך שמעל ל-90 אחוז מטביעת הרגל הפחמנית של הפסטיבל נובעת מהנסיעות אליו וממנו.
״הטענה של מארגני הפסטיבל בהקשר הסביבתי היא שהם לא משאירים שום פסולת בשטח – אבל טביעת הרגל הפחמנית של האירוע היא משמעותית למדי״, אומר ד״ר עדי לוי, ראש התוכנית לתואר שני בקיימות במרחב העירוני והכפרי במכללה האקדמית אחוה. ״בנוסף, צריך לזכור שמדבר הוא לא שממה – זה מקום שיש בו צמחים, בעלי חיים ומערכת אקולוגיה חיה ותוססת; ככל שמהדקים יותר את הקרקע ומרחיקים את בעלי החיים – יוצרים בעיה אקולוגית וסביבתית״.
ירוק בלב מדבר?
אך מארגני הפסטיבל טוענים למצב הפוך: לדבריהם, הם עושים מאמצים רבים להיות ירוקים יותר. וכך, בדו"ח הקיימות של הברנינג מן ל-2023, נכתב על תוכנית פיילוט להקמת פאנלים סולאריים שישרתו את המשתתפים בתקופת הפסטיבל, על קיזוז פליטות מזהמים באמצעות רכישת קרדיט פחמן ועל תמיכה במחנות (שבהם מתמקמים באי הפסטיבל) שמקדמים חשיבה מקיימת. בנוסף, הארגון יצא בהתחייבות סביבתית במיוחד: איפוס צריכת האנרגיה של הפסטיבל עד 2030. כמו כן, הטיסות לשדה התעופה הארעי של הפסטיבל הוגבלו, כך שהשנה מספר הנחיתות בו צפוי להיות נמוך מבשנים עברו.
גם לדברי איריס רונלי ריקליס, חברת הוועד המנהל בעמותת מידברן – הגרסה הישראלית לאירוע, שנחשבת לשלישית בגודלה בעולם, ושנערכת החל מ-2014 בנגב – המאמצים של מארגני הפסטיבל הם רבים ונרחבים. ״לברנינג מן יש פרופיל גבוה, שתמיד מייצר כותרות; זה נושא מעניין וסקסי", היא אומרת, "אבל הארגון והשלוחות שלו בעולם עושים ככל האפשר כדי למזער את טביעת הרגל האקולוגית שלו: יש לנו תוכניות גדולות, שעולות הרבה – שכל מטרתן הן לדאוג שלא להשאיר עקבות, לחנך את המשתתפים שלא ללכלך, להימנע משימוש בכלים חד-פעמיים, למחזר ועוד״.
אור לגויים – גרסת הפסטיבלים?
האירוע הישראלי אכן מסתמן כאח הקטן והירוק יותר של האחות האמריקאית העצומה: הגרסה המקומית מונה מדי שנה כ-8,000 משתתפים בלבד – וזאת, מתוך עיקרון. ״קיבלנו החלטה שלא להגדיל את האירוע משנה לשנה במטרה לשמור על פרופורציה נכונה ולוודא שאנחנו מקיימים את הפסטיבל על פי עשרת העקרונות שלנו, כדי שלא יהיה בו שום אלמנט מסחרי״, מסבירה רונלי ריקליס.
זאת ועוד, לדבריה, הפסטיבל הישראלי הוא בעל דגש סביבתי מובהק: בין היתר, מארגניו דואגים לפיזור של חול מגן מיוחד מתחת למיצבים שנשרפים, וגם לעידוד שימוש בכלים רב-פעמיים במקום בחד"פ ולאיסורים כמו אי-הכנסה של קרוואנים מסוג מוטורהום ועוד. "אנחנו עובדים עם יועצים סביבתיים, ומקיימים שיתופי פעולה עם החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים״, אומרת רונלי ריקליס.
בנוסף, בשונה מאירועים ומפסטיבלים אחרים בישראל, במידברן אין פינוי זבל, אין פחים בכל פינה, אין עובדי ניקיון שמדדים אחרי המשתתפים ואוספים את פחיות הבירה הזרוקות שלהם – אבל יש מחלקה שלמה שאחראית לנושא הקיימות, שנושאת את שם העיקרון "Leave No Trace" (LTN, לא להשאיר עקבות). לדברי ד"ר דן מילר, ממובילי מחלקת LNT במידברן, בפסטיבל הקרוב, שיערך בנובמבר, מתוכננים שני מיזמים עיקריים בתחום: מיחזור של כל סוגי הפסולת מהאירוע והפיכתם לחומר גלם שישמש למיצגי האירוע בשנה הבאה, והפיכת הפסולת האורגנית לקומפוסט וחלוקת הדשן שנוצר לקהילת החקלאים שבאזור. ״המטרה שלנו היא שבסוף האירוע נדאג להשאיר את השטח נקי יותר ממה שקיבלנו אותו ושנעביר הלאה את הערכים והמסרים האלה בקרב קהילת המידברן״, אומר מילר.
״בשונה מפסטיבלים ומאירועים אחרים בעולם, המהלך הסביבתי בברנינג מן ובמידברן מתחיל מנקודת פתיחה לא רעה״, אומר לוי. ״זה לא סתם פסטיבל מוזיקה – יש פה קהילה עם מודעות סביבתית ותוכנית ממשית לשפר את טביעת הרגל האקולוגית שלה, להפוך את מאזן פליטות הפחמן הדו-חמצני שלה לשלילי, להפחית את כמות הפסולת ולייצר שיקום של סביבת האירוע".
עם זאת, לדבריו, יש עוד מה לעשות. כך, קהילת המידברן יכולה לפתח את מערכות התחבורה לאירוע בשנים הקרובות – ובכך לשפר את כמות פליטות הפחמן הדו-חמצני של הפסטיבל. ״בשל העובדה שהמרחקים בישראל קצרים יחסית, צריך לנסות לארגן מערך היסעים מסודר, שיחליף את השימוש הנרחב ברכבים פרטיים", מסכם לוי. "מצב כזה יכול לקזז חלק משמעותי מההשפעות הסביבתיות השליליות של הפסטיבל״.
