לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 שינתה הפוליטיקה הגלובלית את מהלכה ונכנסה לעידן שאיכות הסביבה נמצאת במרכזו. כדרכם של שינויים כאלה, עצם קיומו התחוור רק בדיעבד, לאחר שהסתיים. במשך אותו עשור אימץ רוב העולם – באיטיות ובהססנות רבה – את התפיסה כי פעילות אנושית אחראית לשינוי האקלים העולמי, וכי ללא נקיטת צעדים חריפים בנושא, חלקים גדולים מאוכלוסיית העולם צפויים לפגיעה קשה. אפילו מוסדות כלכליים שמרניים למדי, כמו קרן המטבע הבינלאומית, החלו לבחון את ההשלכות של צעדים דרסטיים, כמו הטלת מס פחמן בשיעורים גבוהים, על צריכת הדלקים ועל התחלקות ההכנסות של משלמי המיסים.

כך, גם אם באופן איטי וכאוטי, החלו מדינות רבות, ובראשן האיחוד האירופי, להיערך להאטת שינוי האקלים, אף אם הדבר יהיה כרוך בריסון רמת החיים של האוכלוסייה בהווה. חריג בולט בתוך התגבשות קונצנזוס זה היתה ארצות הברית של ממשל טראמפ, אולם גם שם, חלק נכבד מהמדינות עמד לנקוט בצעדי מדיניות לבלימת ההתחממות הגלובלית, בניגוד למדיניות הממשל הפדראלי.

הנקודה שבה נמצא המחזור המקרו-כלכלי באותה עת סייע לגיבוש הקונצנזוס: זיכרון המשבר הפיננסי של 2008 הלך והתעמעם, יציבות כלכלית אפיינה את רוב העולם, וצמיחה נרשמה בחלק חשוב מהמדינות.

עידן זה הסתיים באחת עם מגפת הקורונה, ואין עדות טובה יותר לכך מאשר דחייתה בשנה של ועידת האקלים של האו"ם בגלזגו  (Cop26), שתוכננה להתקיים בנובמבר 2020.

רוב מדינות העולם נכנסו באחת לשפל כלכלי, שנובע מצווים אדמיניסטרטיביים מחד. ובשל ירידה בביקוש מקומי וזר מאידך. חלק גדול מכוח העבודה הפך למובטל, והוצאות פיסקאליות גדולות מוקצות למאבק ישיר במגיפה ולמיתון ההשלכות הכלכליות על האזרחים.

באשר לנושאים הסביבתיים, ובראשם שינוי האקלים, ניתן היה לקוות כי התופעות שמלוות את המשבר – כמו צמצום גם אם זמני של זיהום האוויר וראיות ראשוניות להשתקמות של הטבע – יהיו פתח לעידן סביבתי חדש. אולם נראה כי המציאות תהיה שונה: היציאה מהמשבר בעולם כולו כרוכה בגידול ניכר של התקציבים הציבוריים. והצרכים, שהתקציבים הללו יצטרכו לתת להם מענה, יהיו דחופים ומלווים בלחצים פוליטיים גדולים. מצד שני, הטיפול בשינוי האקלים – על אף חשיבותו לטווח הארוך – יראה כדחוף פחות, ועל כן ייאלץ להמתין עד לאחר סיום הטיפול במגיפה ובהשלכותיה, דבר שעלול לקחת זמן רב.

ישראל מעולם לא הייתה מהמדינות המובילות בתחום הסביבתי. אולי משום שכאשר רועמות הרקטות בהווה, החשש מפני התחממות עתידית מציק פחות. אולם בקצב שלה, ישראל צעדה בכל זאת בכיוון של מדיניות ציבורית ירוקה יותר. עתה למרבה הצער, עלינו להיות ערוכים לכך כי גם בישראל יקבלו הנושאים הסביבתיים עדיפות נמוכה יותר מאשר בעידן שלפני הקורונה.

מה יכולה להיות מדיניות סביבתית הולמת לעידן הנוכחי? יש צורך באג'נדה סביבתית, שתתמוך בצמיחה כבר בטווח הקצר, או לכל הפחות מדיניות שאינה כרוכה בעלויות תקציביות גבוהות; ולצד זאת נקיטה בצעדים סביבתיים, שיתקבלו בברכה – ולא כהתעמרות – על ידי מרבית האזרחים. 

הנה מספר דוגמאות לצעדים שכאלה:

עבודה מרחוק. הסקטור הציבורי בישראל מפגר מאד אחרי הסקטור העסקי בהעסקה מהבית: מלבד רשות הפטנטים במשרד המשפטים, הסקטור הציבורי כמעט ולא איפשר עבודה מהבית. אולם משבר הקורונה הראה כי אפילו עובדים חיוניים בסקטור הציבורי יכולים לעבוד – ואפילו ביעילות – מרחוק. להעסקה מהבית יש יתרונות רבים, והמיידי שבהם הינו הקטנת הגודש בכבישים, על הנזקים הסביבתיים הקשים הכרוכים בגודש שכזה, דבר שעשוי להוביל בשלב מאוחר יותר להקטנת מספר כלי רכב שהאזרחים מחזיקים ולצמצום שטחי החניה הנדרשים. יש מקום לכן שהממשלה תחליט כי כל אחד ממשרדי הממשלה וכל רשות ממשלתית יגבשו לעצמם, תוך פרק זמן קצוב, מתווה לעבודה מהבית המתאים להם ויישמו אותו.

אכיפה סביבתית. מדו"ח שפירסם מבקר המדינה באמצע 2019 עולה כי האכיפה הפלילית והמינהלית של החקיקה הסביבתית כמעט ואינה מתבצעת. ברור שהמשבר הכלכלי שבעקבות מגפת הקורונה עוד יגביר את התמריץ לעבריינות סביבתית – עבריינות שפוגעת בבריאות וברווחה של כלל האוכלוסייה. רצוי על-כן להקצות משאבים רבים יותר לאכיפת התקנות הקיימות, על חשבון המשאבים שמוקדשים לתכניות עתידיות, שממילא לא יוכלו לצאת אל הפועל עתה מסיבות תקציביות;

טיפול באשפה וצמצום הפסולת. יש לוותר על תכניות גרנדיוזיות ויקרות של מעבר מהטמנת אשפה לשריפתה, ולהתמקד במקום זאת בצעדים נטולי עלות, שכבר הוכיחו את עצמם. כידוע, ההיטל על שקיות בסופרמרקטים אומץ ללא קושי על ידי הציבור, אשר שוכנע בהגיון שבו, וצריכת השקיות פחתה מאד. ניתן כצעד ראשוני להרחיב את תחולת ההיטל על כלל החנויות במשק. צעדים סביבתיים נוספים שנחוצים בתחום צמצום הפסולת ואינם דורשים הערכות מורכבת הינם הרחבת חוק הפקדון כך שיכלול גם בקבוקי משקאות משפחתיים וכן היטל על כלים חד-פעמיים. צעדים אלה לא ננקטו בעבר בשל לחצים פוליטיים. אולם נראה כי עתה, עם התגברות תחושת הערבות ההדדית שבעקבות משבר הקורונה, תיווצר שעת כושר להכווין את כלל הציבור לעבר התנהגות סביבתית.

צעדים אלה ודומים להם הם בבחינת "פירות התלויים על ענפים תחתונים" – כלומר, פירות שקל יחסית לקטוף. לעת הזו עדיף לשוחרי הסביבה בישראל ולכלל האוכלוסייה פרי אחד שכזה ביד, מאשר עשרה שיישארו תלויים על העצים.

הכותב הוא כלכלן העוסק בתחום הסביבתי